פעם בכמה זמן נוהגים אמצעי התקשרות להמם אותנו בנתון חדש מהסוג הידוע – כך וכך צ'קים ללא כיסוי, כך וכך בריחות מתשלומי חובות, מוסר התשלומים בירידה – אתם מכירים. נתונים אלה משקפים בדרך כלל את המצב הכלכלי המחמיר, אלא שאין הם מספרים את כל הסיפור. אחד המשתמטים גדולים מחובותיו, בעצם המשתמט הגדול במשק, נשאר בדרך כלל מחוץ לזרקור התקשורתי. שמו – מדינת ישראל.
בשנים האחרונות הפך הדבר למעין סוד מביך, שאין מרבים לדבר עליו. הוא לא מופיע בדו"חות, ואין מתריעים עליו בציבור. אך העובדה היא, שמדינת ישראל איננה משלמת את חובותיה בזמן. לחוזה הנחתם בין ספק סחורות או שירותים לבין משרד ממשלתי לגבי זמני התשלום אין בדרך כלל שום משמעות. שיטות התשלום המקובלות – "שוטף+30", "שוטף+60" – הפכו ל"שוטף פלוס מתישהו". מה קורה פה?
מדובר בראש וראשונה במחלה חשבונאית ידועה – למשרד האוצר, ובעיקר לחשב הכללי, ישנם "תאריכים קדושים", שלקראתם הוא מנסה לייפות את הספרים. בדרך כלל קשורים תאריכים אלה לקבלת חוק התקציב וחוק ההסדרים. (אי-העברה של תשלומי חובות עוזרת להציג תמונה וורודה יותר אך כוזבת לחברי הכנסת, לתקשורת ולציבור), וכיוון שב-1 בינואר מאבד רוב העם עניין בתקציב, מועבר הכסף לספקים אחרי ש"תקופת הדיווח" מסתיימת. בנוסף לכך, תוכניות ,קיצוצים הצצות כפטריות לאחר הגשם בתקופה האחרונה שברובן מסתכמות במסכת קיצוצים בהוצאות משרדי הממשלה, מלוות בהוראות האוצר הדורשות מחשבי משרדים אלה לצמצם בהוצאות עוד לפני שגזרת הקיצוץ נחתה עליהם באופן רשמי. גם כאן השאיפה היא בסופו של דבר לשחק משחק חשבונאי קטן של נדמה לי. הכסף מועבר בסופו של דבר, הספק ההולך לדרכו שמח, התקציב החדש מתקבל, והכול בא על מקומו בשלום? לא בדיוק הכל.
א' היה ספק של משרד הביטחון וראה ברכה בעמלו. כאשר סיפק את הסחורה, הוציא כדין חשבונית ונדרש לשלם מע"מ כדין. אלא שהתשלום ממשרד הביטחון בושש לבוא, וא' נשאר עם הוצאה גדולה של תשלום מע"מ, חוב לבנק ותשלומי ריבית. כעבור כ-10 חודשים אכן קיבל א' תשלום, אך לטענתו, אילו היה מתעכב לחודש נוסף בלבד, היה הבנק מגביל את חשבונו. ואכן ישנם מיקרים בהם לא עמדו הספקים בלחץ – חלקם פשטו רגל, חלקם בחרו שלא לשלם את המע"מ בזמן – ואז, כמובן נחתה עליהם הזרוע הארוכה של אגף המכס והמע"מ, שכן במדינת ישראל, כרגיל, יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה...
יש להבהיר – ספק שרות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך ארוך של מכרזים, בדיקות, הוא מחויב בשקיפות, ברמת איכות – כל זה בשביל הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן כאשר הופכת המדינה לחייב מפוקפק, פוגע הדבר דווקא ביצרנים ובחברות היותר מתקדמות, יותר ממושמעות פיננסית, יותר איכותיות. זה נכון שבמצב כלכלי הנוכחי איש אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על חוזה ממשלתי, אך רבים וטובים הולכים אליו כמי שכפאו שד. מעבר לנזק פיננסי מיידי הנגרם מעיכוב התשלומים, ישנו כמובן הנזק המוסרי העצום – שהרי המדינה, זו שאמורה לתת דוגמא לתקינות מוסר התשלומים, זו האמונה על שמירה על סטנדרטים עסקיים, שולחת מסר ברור לשאר השחקנים במשק: אם אתה חזק, אם אתה גדול, הכללים לא חלים עליך, ומותר לך להפר התחייבויות קודמות. הרי אחת הסיבות שאין דנים בנושא המדובר היא, שהנפגעים העיקריים – הספקים – מעדיפים ברובם לשתוק, ולא – יסתכנו באיבוד החוזה.
אם החשב הכללי חושב, שהנזק לקבלני המדינה מאי-תשלום חובות הינו זמני, אזי טעות חמורה בידו. כסף מזומן הינו הדם של הכלכלה. כאשר המשק נמצא במיתון, והריבית גבוהה, מהווים מחנק האשראי ותזרים חלש את האיום הגדול ביותר להמשך חייו של העסק. הממשלה אשר טוענת כי הצלת מקומות עבודה בראש מעייניה, צריכה הייתה להבין כי כל עוד ההרגל המגונה של אי-כיבוד התחייבויות לא נפסק, נופלת עליה אחריות ישירה לקריסת עסקים וגידול באבטלה. כאשר משרד החינוך לבדו חייב 160 מיליון ₪ לקבלנים וסה"כ חובות המדינה לחברות בניה בלבד מגיע למאות מיליונים, ולמגזר העצמאיים לכמיליארד ₪, קשה לפטור את האוצר מאחריות למשבר בענף הבניה ולקריסתם של כ-100 אלף עצמאים ב-3 השנים האחרונות.
אם אכן רוצה ממשלת ישראל להעביר את הכלכלה לפסים אחרים ולהעמיק את התפיסה המערבית בה, כדאי שתתחיל בביתה פנימה. דיוני תקציב בכנסת הם הזמן האידיאלי לטפל בבעיה. על נבחרי ציבור לפעול בנחישות כדי להבטיח – באמצעות תיקון לחוק ההסדרים או בהוראת שעה – כי גוף ממשלתי יחויב לבצע תשלום לספק תוך זמן קצוב מרגע שהספק מילא את חובותיו לגבי תזמון, כמות ואיכות של המוצר המוזמן ממנו. הדבר ייתן דחיפה לכלכלה, יפיח ביטחון מחודש בציבור הספקים ובעיקר יתרום למחיקת הסטנדרט הכפול. הפתגם הלטיני העתיק אומר: "מה שמותר ליופיטר (אבי האלים), אסור לשור". במקרה הזה חייב גם יופיטר לנהוג בצניעות ובמשמעת הראויה, שכן המשך המצב הקיים יפגע בו ובשור גם יחד.
המאמר התפרסם ב The Marker ב-15.12.2003
בשנים האחרונות הפך הדבר למעין סוד מביך, שאין מרבים לדבר עליו. הוא לא מופיע בדו"חות, ואין מתריעים עליו בציבור. אך העובדה היא, שמדינת ישראל איננה משלמת את חובותיה בזמן. לחוזה הנחתם בין ספק סחורות או שירותים לבין משרד ממשלתי לגבי זמני התשלום אין בדרך כלל שום משמעות. שיטות התשלום המקובלות – "שוטף+30", "שוטף+60" – הפכו ל"שוטף פלוס מתישהו". מה קורה פה?
מדובר בראש וראשונה במחלה חשבונאית ידועה – למשרד האוצר, ובעיקר לחשב הכללי, ישנם "תאריכים קדושים", שלקראתם הוא מנסה לייפות את הספרים. בדרך כלל קשורים תאריכים אלה לקבלת חוק התקציב וחוק ההסדרים. (אי-העברה של תשלומי חובות עוזרת להציג תמונה וורודה יותר אך כוזבת לחברי הכנסת, לתקשורת ולציבור), וכיוון שב-1 בינואר מאבד רוב העם עניין בתקציב, מועבר הכסף לספקים אחרי ש"תקופת הדיווח" מסתיימת. בנוסף לכך, תוכניות ,קיצוצים הצצות כפטריות לאחר הגשם בתקופה האחרונה שברובן מסתכמות במסכת קיצוצים בהוצאות משרדי הממשלה, מלוות בהוראות האוצר הדורשות מחשבי משרדים אלה לצמצם בהוצאות עוד לפני שגזרת הקיצוץ נחתה עליהם באופן רשמי. גם כאן השאיפה היא בסופו של דבר לשחק משחק חשבונאי קטן של נדמה לי. הכסף מועבר בסופו של דבר, הספק ההולך לדרכו שמח, התקציב החדש מתקבל, והכול בא על מקומו בשלום? לא בדיוק הכל.
א' היה ספק של משרד הביטחון וראה ברכה בעמלו. כאשר סיפק את הסחורה, הוציא כדין חשבונית ונדרש לשלם מע"מ כדין. אלא שהתשלום ממשרד הביטחון בושש לבוא, וא' נשאר עם הוצאה גדולה של תשלום מע"מ, חוב לבנק ותשלומי ריבית. כעבור כ-10 חודשים אכן קיבל א' תשלום, אך לטענתו, אילו היה מתעכב לחודש נוסף בלבד, היה הבנק מגביל את חשבונו. ואכן ישנם מיקרים בהם לא עמדו הספקים בלחץ – חלקם פשטו רגל, חלקם בחרו שלא לשלם את המע"מ בזמן – ואז, כמובן נחתה עליהם הזרוע הארוכה של אגף המכס והמע"מ, שכן במדינת ישראל, כרגיל, יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה...
יש להבהיר – ספק שרות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך ארוך של מכרזים, בדיקות, הוא מחויב בשקיפות, ברמת איכות – כל זה בשביל הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן כאשר הופכת המדינה לחייב מפוקפק, פוגע הדבר דווקא ביצרנים ובחברות היותר מתקדמות, יותר ממושמעות פיננסית, יותר איכותיות. זה נכון שבמצב כלכלי הנוכחי איש אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על חוזה ממשלתי, אך רבים וטובים הולכים אליו כמי שכפאו שד. מעבר לנזק פיננסי מיידי הנגרם מעיכוב התשלומים, ישנו כמובן הנזק המוסרי העצום – שהרי המדינה, זו שאמורה לתת דוגמא לתקינות מוסר התשלומים, זו האמונה על שמירה על סטנדרטים עסקיים, שולחת מסר ברור לשאר השחקנים במשק: אם אתה חזק, אם אתה גדול, הכללים לא חלים עליך, ומותר לך להפר התחייבויות קודמות. הרי אחת הסיבות שאין דנים בנושא המדובר היא, שהנפגעים העיקריים – הספקים – מעדיפים ברובם לשתוק, ולא – יסתכנו באיבוד החוזה.
אם החשב הכללי חושב, שהנזק לקבלני המדינה מאי-תשלום חובות הינו זמני, אזי טעות חמורה בידו. כסף מזומן הינו הדם של הכלכלה. כאשר המשק נמצא במיתון, והריבית גבוהה, מהווים מחנק האשראי ותזרים חלש את האיום הגדול ביותר להמשך חייו של העסק. הממשלה אשר טוענת כי הצלת מקומות עבודה בראש מעייניה, צריכה הייתה להבין כי כל עוד ההרגל המגונה של אי-כיבוד התחייבויות לא נפסק, נופלת עליה אחריות ישירה לקריסת עסקים וגידול באבטלה. כאשר משרד החינוך לבדו חייב 160 מיליון ₪ לקבלנים וסה"כ חובות המדינה לחברות בניה בלבד מגיע למאות מיליונים, ולמגזר העצמאיים לכמיליארד ₪, קשה לפטור את האוצר מאחריות למשבר בענף הבניה ולקריסתם של כ-100 אלף עצמאים ב-3 השנים האחרונות.
אם אכן רוצה ממשלת ישראל להעביר את הכלכלה לפסים אחרים ולהעמיק את התפיסה המערבית בה, כדאי שתתחיל בביתה פנימה. דיוני תקציב בכנסת הם הזמן האידיאלי לטפל בבעיה. על נבחרי ציבור לפעול בנחישות כדי להבטיח – באמצעות תיקון לחוק ההסדרים או בהוראת שעה – כי גוף ממשלתי יחויב לבצע תשלום לספק תוך זמן קצוב מרגע שהספק מילא את חובותיו לגבי תזמון, כמות ואיכות של המוצר המוזמן ממנו. הדבר ייתן דחיפה לכלכלה, יפיח ביטחון מחודש בציבור הספקים ובעיקר יתרום למחיקת הסטנדרט הכפול. הפתגם הלטיני העתיק אומר: "מה שמותר ליופיטר (אבי האלים), אסור לשור". במקרה הזה חייב גם יופיטר לנהוג בצניעות ובמשמעת הראויה, שכן המשך המצב הקיים יפגע בו ובשור גם יחד.
המאמר התפרסם ב The Marker ב-15.12.2003
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה