שר האוצר הנכנס, יאיר לפיד, נגרר אחר הנגיד אל החרדה המופרזת סביב הגירעון, והשאיפה לצמצומו מובילה את התכנון התקציבי שלו. בכך עלה הנושא לשיח הציבורי ונפתח מחול שדים הכולל הטחת האשמות חריפות בממשלה הקודמת, איומים אפוקליפטיים, השוואות נטולות בסיס למצבן של יוון וספרד, ובעיקר נימה היסטרית. רק נושא אחד כמעט נשכח בדיונים המתלהמים האלה – הצמיחה במשק.
הטענה שהזרמת כסף למשק תיצור אינפלציה כבר
מזמן אינה נכונה, לא בעולם ולא בישראל. האמת היא שהחרדה של בנק ישראל מהגדלת
הגירעון ומתהליכים אינפלציוניים מובילה אותנו למיתון עמוק.
במקום להגדיל את
הפעילות הריאלית של המשק, צפויה בתקופה הקרובה צניחה משמעותית בהכנסות המדינה
כתוצאה מהקיטון במס הכנסה, וכנראה גם ממיסים הנוגעים לתחום הבנייה. העלאת
המע"מ, קיצוץ קצבאות הילדים ועליית מחירי המזון והמגורים גורמים יחד להקטנת
הצריכה המקומית ולהאטה.
כל זה מתרחש על רקע של קיפאון גובר בחוץ. היצוא
הישראלי, המהווה כ-40% מהתוצר הלאומי הגולמי, עומד במצב בעייתי בשל שער הדולר
הנוכחי ובשל ההערכות כי הסחר העולמי צפוי לצמוח ב-2013 רק בכמחצית מהממוצע של
השנים האחרונות. אם נסתכל על פעילות נחלשת
בקרב המדינות שישראל סוחרת עימן באירופה, ארצות הברית, ואולי אף משבר המתהווה בסין,
ניתן לראות כאן אצלנו משבר בהתהוותו. הדבר יכול להביא לצמצום בתעסוקה,
זינוק באבטלה ומהר מאוד להתגלגל גם לחדלות פירעון של לווי משכנתא רבים.
אני מבקש להעלות כאן עמדה בלתי פופולרית
ולשאול שאלה הנתפסת במקומותינו ככפירה בעיקר: האם זהו באמת הזמן להקטין את
הגירעון?
הגירעון מעורר ההיסטריה של 2012 (4.2%
לעומת תכנון של 2%) אינו יוצא דופן, לא בהיקפו ולא בכל הנוגע בפער שבין תכנון
וביצוע. לפני עשר שנים, בשנת 2003, תוכנן הגירעון התקציבי ל3% מהתמ"ג, ועמד בפועל
על מעבר ל-5%, עם שיעור אבטלה גבוה במיוחד של 10.7 אחוזים. הממשלה התקשתה אז לגייס
אג"חים, ובהובלת שר האוצר דאז, נתניהו, צומצם הגירעון תוך 4 שנים ועמד על אפס
בשנת 2007, לעומת תכנון של 3%. כך הגיעה מדינת ישראל אל המשבר העולמי ב-2008, וזו
אחת הסיבות לכך שהיא צלחה אותו בצורה טובה יחסית. בשנת 2009 עמד הגירעון על 5%.
הוא ירד ל3.7% ב-2010. ב-2011 הוא ירד ל2.7%, מה שהביא לתכנון של 2% בשנת 2012,
ולביצוע של 4.2%. אולם צריך לזכור שבשנת 2012 האבטלה עמדה על 7.2% (עם 200,000
עובדים זרים), כלומר יש גירעון, אבל בצדו תעסוקה כמעט מלאה. אנו רואים שגם גובה
הגירעון עצמו וגם הפערים בין התכנון לביצוע כבר היו בעבר, לשני הכיוונים.
לאור כל זאת, בהחלט יתכן כי הגירעון
שהשאירה הממשלה היוצאת היה הכרחי, וספק אם נכון להמשיך לפעול במרץ על מנת לצמצמו. צו
השעה הוא דווקא לנקוט במדיניות מרחיבה. חלילה מלהגיע לגידול באבטלה, שעלולה
לגרור אותנו למשבר מהיר מאוד בשוק הנדל"ן ולטלטלה מיותרת במשק כולו. כשיוקר
המחיה עולה, ומכלול הגזירות מכה בכיסו הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, התוצאה הישירה
היא צמצום ההוצאות של כולנו וכמובן גם עצירה בביקושים. מה שנכון לעשות בימים אלו
הוא להגדיל את הביקוש המקומי ולא להקטינו. היעד האמיתי אינו המספרים על הנייר כי
אם הנעת הצמיחה במשק הישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה