התעשייה הישראלית במצב לא טוב. למי שלא שם לב, או הדחיק, או לא רוצה לשמוע על כך: מפעלים ישראליים, בהייטק וב"לו-טק" (התעשייתיות המסורתיות) כאחד, מתכווצים, מבטלים פעילות ומפטרים עשרות ומאות עובדים. הסיבות לכך הן רבות: המשבר הפיננסי המתמשך בעולם, שאינו מדלג גם על מדינה קטנה ומוטת-ייצוא כישראל, חולשת הדולר מול השקל שפוגעת בייצוא ישירות, וגם מצוקת האשראי.
...
הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, דורית סלינגר, שוקלת להגביל את דמי הניהול שגופים מוסדיים גובים על השקעת כספים בגופים חיצוניים, כולל קרנות הון סיכון, קרנות פרייבט אקוויטי וגופים דומים המשקיעים בתעשייה המקומית. לכאורה, מדובר ביוזמה לטובת הציבור. למה שהציבור ישלם פעמיים: פעם אחת לגוף המוסדי שמנהל את כספו, ועוד פעם לקרן שבה הוא משקיע? אלא שזהו אחד המקרים שבהם רגולציה גורמת יותר נזק מהתועלת שהיא אמורה להביא.
...
המשמעות המעשית של ההחלטה תהיה, איפוא, שהגופים המוסדיים לא ישקיעו בקרנות הון סיכון, בהייטק ובתעשייה. ההערכה היא שהתעשייה וההייטק יפסידו מהגזרה הזאת השקעות מוסדיים בהיקף כולל של כשני מיליארד שקלים. מי שייפגע הם מי שכבר נמצא במצוקה - העובדים שהתעשייה מעסיקה. למפעל ישראלי בגודל בינוני שמוכר 50-100 מיליון ש"ח ומעסיק 50-100 עובדים, גזרה כזאת היא מכירת חיסול.
לקריאת המאמר המלא שפורסם היום במגזין The Marker ליחצו כאן.
