אם מסתכלים על הדברים בצד הטכני, אכן
ירידה של 5 שרים, ואין לזלזל בכך. יחד עם זאת, בואו נבחן את הדברים באופן יותר
רחב. במציאות המשרדים, המנגנונים והפקידים ממשיכים לפעול, ולמיטב ידיעתי לא צומצם
משרד כלשהו, אלא שהשר גלעד ארדן, למשל, יעמוד בראש משרד התקשורת ובראש המשרד להגנת
העורף. כלומר, ימשיכו לפעול שני משרדים עם שני מנכ"לים נפרדים, שיקבעו דיונים
רבים וידרשו תקציבים נכבדים. כבר עתה, דורש כבוד השר ראש מטה ש'יתכלל' את עבודת
התשרדים. וכידוע כל מנכ"ל זכאי גם לשלושה עוזרים, נהג, מזכירה וכו'. גם השר סילבן
שלום ינהל שלושה משרדים: פיתוח הנגב והגליל, פיתוח אזורי ומשרד האנרגיה והמים. גם
שם יתנהלו אגפים, פקידים ופקידות, ישיבות ודיונים, וגם שם לא תאחר השעה, ותבוא
דרישה לראש מטה ש'יתכלל' את עבודת המנכ"לים.
גם השר יובל שטייניץ ינהל שני
משרדים: המשרד לענייני מודיעין והמשרד לעניינים אסטרטגיים. גם שם מתנהלות מערכות
ענפות, ולא עלתה הצעה לאחד את המשרדים, במקום שהדבר נדרש כל כך. להיפך, השר דורש
עתה שני מנכ"לים. עולה על כולם השר נפתלי בנט, שמשמש שר הכלכלה והמסחר, שר
התפוצות, שר הדתות ויו"ר ועדת השרים לריכוזיות במשק. גם אם האל, בכבודו
ובעצמו, יעבוד אצלו במסגרת משרד הדתות, הוא יצטרך לנהל שלושה מנכ"לים, נוסף
להיותו חבר קבינט. כבר התבשרנו על המנכ"ל, אשר מונה זה מכבר 'לתכלל' את עבודת
המנכ"לים תחת מטרייתו הרחבה של השר. הרי ברור לכולנו שאין אפשרות אמתית לשר,
מוכשר ככל שיהיה, לקיים דיון מעמיק בכל אחד מהמשרדים, להגיע לכל אחד מהאגפים, לקבל
את ההחלטות החשובות ולוודא את ביצוען.
משרד אחד נחסך באמת והוא משרד
ההסברה, שתחומי אחריותו יחולקו בין משרד ראש הממשלה לבין כבוד השר נפתלי בנט. בתמורה
ניתן לבנט גם "תיק ירושלים", אותו משרד תימהוני אשר הומצא עוד בימי
"התרגיל המסריח" בנובמבר 1990 למען ח"כ אברהם ורדיגר.
מכיוון שלא נעשתה עבודת מטה אמיתית
לצורך קביעת מספר המשרדים הרצוי וחלוקת תחומי אחריות ביניהם, לא ניתן היה כמובן
לצפות להתייעלות אמיתית במסדרונות הרשות המבצעת, גם אם יממש ראש הממשלה בנימין נתניהו את כוונתו
להעביר בכנסת הנוכחית הצעת חוק אשר תגביל את מספר השרים ל-18, עדיין נישאר עם אותן
בעיות.
האם היה מוצדק בזמנו לנתק את תחום
התעסוקה ממשרד שנקרא אז "העבודה והרווחה"? האם נבדקה השפעת האיחוד בין
תעשיה ומסחר ותחום התעסוקה? אלו סמכויות בתחום הכלכלה ועידוד עסקים קטנים
ובינוניים ניתן להעביר לרשויות ממלכתיות בעלות מנדט ברור, מוגבל ולא-פוליטי?
בגלל השילוב בין הרשות המחוקקת
והרשות המבצעת בארצנו, ותפקידה המכריע של מליאת הממשלה כגוף המקבל החלטות
ביצועיות, מספר השרים הוא קודם כל פועל יוצא של הצורך של ראש הממשלה להבטיח רוב
בקבינט. כיוון שאיש מהשרים לא מוכן להיפרד ממקומו בבית המחוקקים מתוך חשש, שאיבוד
כיסא בממשלה יסיים את הקריירה הפוליטית שלו, נוצר מצב שבו ראש הממשלה ומנהגי מפלגות
הקואליציה נאלצים להפקיד את המשרדים בידי שותפיהם בעלי כוח פוליטי, ולא בידי
האנשים המתאימים ביותר.
ברור, כי במצב כזה אין רצון פוליטי
אמיתי למחוק מערכות שכבר נוצרו. משרדים שהוקמו לא מתפרקים, משרדים שפוצלו לא
מתאחדים מחדש. זאת, לפני שלקחנו בחשבון את כוח האדם שגויס למשרדים האלה, והפך לחלק
מצבא הפקידים בעלי קביעות, העולה לאזרח הרבה יותר ממספר יועצים של השר ללא תיק.
כאן גם המקום להעריך שגם מפעל הג'ובים בהנהלת החברות הממשלתיות ילך ויתעצם, לאחר
שההזדמנות לשנות את כללי המשחק הוחמצה במו"מ האחרון.
אין מנוס איפוא מלקבוע, שהמהלך הגדול
ל"התייעלות" הממשלה הסתיים לא רק באחיזת עיניים לצורכי תעמולה, אלא אף
הביא ועוד יביא יותר נזק מתועלת. הקטנת הממשלה היא יעד ראוי – דווקא חשיבותו של
פורום זה בניהול המדינה מחייב לשאוף לכך שיהיה מצומצם ככל הניתן – אבל היא רק
תסמין של מחלה גדולה יותר. ללא שינוי חוקתי עמוק ביחסים בין הממשלה לכנסת וללא
תיחום הסמכויות בין משרדי הממשלה לרשויות ממלכתיות, לא משנה מה תהיה הסיסמא –
במציאות יימשכו הסרבול והבזבזנות.
כמה קל לזרות חול בעינינו? עד מתי
נמשיך להאמין ב'ספינים' זולים שעולים לכולנו מאוד ביוקר?
