לחברות
ישראליות אין אשראי – אז הן נמכרות לסינים
בשקט בשקט, מתחת לרדאר של רוב העיתונאים,
הפוליטיקאים והציבור בישראל, מתרחש תהליך היסטורי: חברות ישראליות בינוניות וגדולות
נמכרות לחברות סיניות - חלקן פרטיות וחלקן בבעלות ממשלת סין. בין אלה נמנות מפעל
הכימיה מכתשים אגן, שקבוצת אי.די.בי, אז בשליטת נוחי דנקנר, מכרה לכמצ'יינה הסינית;
רשתות האופנה "מתאים לי" וג'אמפ; חברת האסתטיקה אלמה לייזר; חברת ההייטק
פגסוס, וכעת, קרן אייפקס מנהלת משא ומתן למכירת תנובה לענקית המזון הסינית ברייט
פוד ((Bright Food.
מדובר בעסקאות חוקיות ולגיטימיות – אבל
מדאיגות. ברור למדי שהרוכשים הסינים אינם נוהרים לשוק הישראלי מתוך עניין בכוח
העבודה היקר או בשוק הצריכה הקטן – אלא בשביל הטכנולוגיה הישראלית המשובחת ואיכותו
המוכחת והמוכרת של המותג הישראלי. התוצאה עשויה להיות סגירת מפעלים בישראל,
פיטורים המוניים והעברת הידע והייצור לסין.
במקרה של תנובה, תרחיש שבו ברייט פוד
תעביר לסין את ייצור מוצרי החלב בטכנולוגיה הישראלית המשובחת עלול להפוך את ישראל מיצואנית
מזון למדינה שתלויה ביבוא למזונה. אני מתקשה להבין את האדישות שבה הציבור הישראלי
מתייחס לאפשרות שתנובה, שהוקמה במטרה לרכז את ייצור המזון בידיים מקומיות וציוניות,
תועבר לסין. דמיינו לעצמכם, למשל, אלו כותרות הייתם קוראים ב"ניו-יורק
טיימס" במקרה שחברה סינית הייתה עומדת לרכוש 20% משוק המזון האמריקני. נכון,
אמנם, שגם בעלת השליטה הנוכחית בתנובה, קרן אייפקס, היא חברה זרה – אך להבדיל
מענקית המזון הסינית ברייט פוד, אייפקס היא קרן בריטית שנמצאת בשליטה של יזמים
יהודים-ציונים, שמושקעים גם בחברות ישראליות נוספות, ואין חשש שיעבירו את הייצור
לחו"ל וישאירו את הציבור הישראלי ללא מקור מזון זמין ונגיש.
עסקאות כמו מכירת מכתשים-אגן עלולות
להתגלות כבעייתיות מסיבה אחרת: סין איננה מדינת אויב, אבל גם רחוקה מלהיות בת ברית,
וידע טכנולוגי ישראלי עלול להגיע לידיים הלא נכונות.
ככל הידוע לי, לא מדובר בקונספירציה או
בתוכנית השתלטות מסודרת של הממשלה הסינית, אלא בחלק מתהליך עולמי שנובע מהתעצמות
סין. חברות סיניות משקיעות כיום בכל העולם, ממחצבות אפריקניות ועד מחלקת המחשבים
הניידים של IBM,
שנמכרה ב-2005 ללנובו. גם ברייט פוד עצמה רכשה חברות מזון במדינות נוספות, כמו
בריטניה ואוסטרליה.
לצמיחת סין יש גם יתרונות עבורנו:
הייצוא הישראלי לסין גדל מהר וימשיך לגדול. אבל יש הבדל גדול בין ייצוא מוצרים
ישראלים לייצוא של הייצור, הפיתוח והשיווק עצמם. בכלכלת שוק פתוחה אין דרך לאסור על
קיום עסקאות – אבל אפשר וצריך לבדוק מה גרם להן להתרחש, ולבחון האם יש צורך למנוע
אותן.
אז מה מעודד עסקאות כאלה?
ראשית, מבנה ההשקעות המעוות בשוק המקומי.
רוב האשראי העסקי בישראל אינו מופנה למפעלים עצמם, אלא לבעלי השליטה, אותם
"טייקונים" שקונים ומוכרים אותם. דנקנר רכש את מכתשים כחלק מאי.די.בי
בהלוואות ענק מהבנקים המקומיים. כשהכסף אזל, הוא מכר את המפעל לכמצ'יינה. בתסריט
אחר, שבו הבנקים היו מקשים על דנקנר, ובמקום זאת מעניקים אשראי נוח ליזמים קטנים
יותר, ייתכן שיזם צנוע וממוקד יותר היה רוכש את מכתשים ועסקת כמצ'יינה הייתה נמנעת.
גם התעקשות המדינה עצמה שלא להיכנס
לשוק האשראי מעודדת עסקאות כאלה. מדוע מפעל ישראלי יכול להימכר לחברה בשליטת ממשלת
סין, אבל אינו יכול לקבל הלוואה בתנאים סבירים ממדינת ישראל?
גרוע מכך - עודף הרגולציה פועל לרעת
ההשקעות בתעשייה המקומית. עד שנת 2004, רק 1% מהחיסכון הפנסיוני שלנו היה מושקע בחו"ל.
רפורמת בכר כפתה על הקרנות והקופות להפנות כספים לחו"ל, עד שבשנת 2012 24% מכספי
הפנסיה שלנו הושקעו בחו"ל. לאחרונה הונחתה "גזירה" רגולטורית נוספת
על הגופים המוסדיים – איסור לגבות "כפל דמי ניהול" על השקעה בקרנות מתמחות,
בין היתר כאלו שמשקיעות בתעשייה ובעסקים בישראל.
הכללים הללו, שהיו נכונים, אולי, בזמן ריבית
גבוהה וגאות כלכלית עולמית, הפכו למסוכנים. חוסכים רבים מתייאשים מהריבית הנמוכה
ומעבירים את הכסף לבועת הנדל"ן, והכסף המועט שנותר להשקעות בתעשייה מופנה
לחו"ל – בשעה שמפעלים ישראליים, שמשוועים לאשראי וחלקם נמצאים בקשיים בגלל
מחנק האשראי, פונים לחפש כסף במקומות אחרים, גם בסין הרחוקה.
לקריאת המאמר שפורסם בגלובס ב8/4/2014
מוזמנים ללחוץ על הקישור הבא
..
