יום שלישי, 24 בפברואר 2015

לא על התורה לבדה- על החרדים בשוק העבודה

הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה פרסמה נתונים חשובים מתוך הסקר החברתי לשנת 2013, שמטרתו לעקוב אחר מגמות התעסוקה בקרב האוכלוסיות במדינת ישראל. מהסקר עולה תמונה מהפכנית על תעסוקת חרדים במשק הישראלי. בשנת 2013 עלה שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים בגילאים 64-25 ל-56%, לעומת 40%-50% בשנים 2011-2002. גם בקרב הנשים החרדיות חל זינוק משנת 2012 בשיעור התעסוקה, שעלה ל-68% בשנת 2013, לאחר שבשנים 2012-2011 הוא נע סביב ה-50%.
אי-השתלבות של חרדים בשוק העבודה סומנה כאחת הבעיות המשמעותיות ביותר שאורבות לכלכלה הישראלית. בדוחות של מרכז טאוב שפורסמו בשנים האחרונות, הוצגה השתלבות החרדים בכלכלה כאסטרטגית לאומית.
נטען, כי אם לא ישולבו החרדים והערבים במעגל העבודה יגדל מאוד הנטל על יתר האוכלוסיות, ויגרום להתמרמרות ולתסכול עד כדי משבר חברתי. והנה מתברר שהכלכלה הישראלית כבר התחילה את השינוי. בשקט ובהתמדה חרדים רבים משתלבים בשוק העבודה.
בהחלטת ממשלה מספר 1994, משנת 2010, נקבע יעד של 63% תעסוקה לחרדים, גברים ונשים, גילאי 64-25. והנה, הפתעה לטובה, שיעור התעסוקה של הנשים החרדיות עבר כבר את הרף שהוצב - 68% מהנשים מועסקות! נתון מעניין נוסף מלמד כי מבין החרדים בגילאי 25-64 שאינם בכוח העבודה, 22% מהגברים החרדים מעוניינים לעבוד; ו-32% מהנשים החרדיות הביעו רצון לעבוד.
אחת הסיבות לשינוי היא הקיצוץ האחרון שבוצע בקצבאות. הרבה ביקורת הוטחה על מדיניות קיצוץ הקצבאות שהנהיגה הממשלה. היום מתברר כי מהלך שזכה לקיתונות של ביקורת על היותו אנטי-חברתי לכאורה, הפך כשצוללים לנתונים, למהלך סופר-חברתי. שהרי הגדלת התעסוקה בקרב הציבור החרדי, כפי שמשתקפת מנתוני הלשכה-המרכזית-לסטטיסטיקה, תסייע לצמצם את ממדי העוני בקרב אוכלוסייה זו. שילוב החרדים במעגל העבודה מאפשר לממשלה להפחית את התמיכה הכספית באוכלוסייה זו, והופך אותה מנתמכת ליצרנית ולחיונית למשק. זאת, בנוסף לפן החברתי - חיבור לחברה הישראלית, במקום בידוד וניכור.
עם זאת, נציין כי מהפכת התעסוקה החרדית לא נובעת רק מהקיצוץ בקצבאות, אלא גם מתוך שינוי והבנה בציבור החרדי כי כדי להתקדם ברמת החיים ולהשפיע בחברה - ולא להיתפס כציבור עני ושולי - עליו להוביל את השינוי מבפנים. כך נולדו עמותות רבות שמקדמות הכשרה אקדמאית של חרדים, והן מושכות רבים מהמגזר.
כיצד אפשר לקדם עוד יותר את התהליך המבורך? אפשרות אחת היא עידוד מצד משרדי הממשלה להכשרות שונות. אפשרות אחרת היא שילובם בשוק החופשי. שהמעסיקים יפנימו את הברכה הצפויה בהכשרת עובדים רבים מקרב האוכלוסייה החרדית. מחקרים מלמדים כי אוכלוסייה זו מצטיינת ברובה בהתמדה, עקשנות, עקביות ונאמנות למקום העבודה לאורך זמן. זוהי דוגמה נוספת להצלחה משקית דווקא באמצעות הפחתת מעורבות ממשלתית. תנו לכוחות השוק לפעול.

הכותב הוא מנכ"ל קרן איתן

אף אחד לא מדבר על העסקים הקטנים!

בשעה שבמערכת הבחירות הנוכחית עומד השיח החברתי־כלכלי בראש סדר העדיפויות של הפוליטיקאים, מצב העסקים הקטנים והבינוניים לא מוזכר כמעט. כולם מדברים על יוקר המחיה, הכנסת מוצרים לפיקוח ושלל רפורמות, אבל שוכחים להצביע על הבעיה האמיתית: אלפי עסקים קטנים ובינוניים קורסים מדי שנה.
חלק גדול מהחברות והעסקים הסוגרים את שעריהם, אינם עושים זאת בגלל מוצר לא טוב או מחסור במכירות, אלא בגלל מצוקת מזומנים שנהפכת למחסור באשראי. בעיה זו כמעט זכתה לטיפול בכנסת הקודמת, אך ברגע האחרון עלתה על שרטון.
מצוקת האשראי של חברות ועסקים בישראל היא יומיומית. מרגע קבלת הזמנה גדולה, נרכש ציוד יקר, משולמות משכורות, ועוד הוצאות רבות הנובעות ממנה. כל זאת בשעה שהתמורה מביצוע העבודה יכולה להתקבל גם לאחר חצי שנה ואפילו יותר. מצב זה יוצר בקרב מבצע העבודה מחנק אשראי שגורם לקריסת גופים רבים. ייתכן שהניהול מצוין, צוות המכירות והעובדים מתפקדים, אך לחברה אין תזרים מזומנים כדי להמשיך בפעילות.
לפי הצעת החוק שוטף פלוס 30, שהגישו הח"כים שלי יחימוביץ' (העבודה) ורוברט אילטוב (ישראל ביתנו), המדינה, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות יחויבו לשלם לספקים תוך לא יותר מ–30 יום. עבור חברות קטנות ובינוניות במשק הישראלי היתה בכך בשורה של ממש. ישראל, שהיתה נאלצת למצוא מקורות מימון לשינוי הפתאומי בזמני התשלום, היתה זוכה בעתיד למקורות מיסוי גדולים יותר. ישראל היתה יכולה לזכות בעסקים בינוניים שנהפכים לחברות גדולות וגלובליות, ומקבלת את הנתח שהשקיעה בדמות תקבולי מס. יתרה מכך, מספר המועסקים באותן חברות היה גדל, ותקבולי המס ממשכורות העובדים היה הופך את השינוי למשתלם הרבה יותר.
ספק שירות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך של מכרזים ובדיקות, והוא מחויב בשקיפות וברמת איכות - בשביל הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן כשהמדינה דוחה תשלומים באופן סדרתי, הדבר פוגע ביצרנים ובחברות היותר מתקדמות, ממושמעות פיננסית ואיכותיות.
במקרים רבים החברות נמצאות רגע לפני הקפיצה הגדולה והתרחבות לחו"ל. עצם העיכוב בקבלת כספים יוצר אצלן בעיה חמורה. בעסקים מדובר לעתים בתזמון גורלי, מאחר שמחסור במזומנים מונע התקדמות למכרז הגדול הבא.
במצב המשק כיום, לאחר הפגיעה שהסב מבצע צוק איתן, כמעט אין חברה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על חוזה ממשלתי, אך רבות הולכות אליו כמי שכפאן שד. מעבר לנזק הנגרם מעיכוב התשלומים, יש גם נזק מוסרי - שהרי המדינה שאמורה לשמש דוגמה לתקינות מוסר התשלומים, שולחת מסר לשאר השחקנים במשק: אם אתה חזק וגדול, מותר לך לשלם מתי שאתה רוצה. הרי אחת הסיבות שאין דנים בנושא היא שהנפגעים העיקריים, הספקים, מעדיפים ברובם לשתוק כדי לא להסתכן באיבוד החוזה.
מי שחייבים להעלות את הנושא מחדש לסדר היום הם חברי הכנסת שרוצים לזכות באמון הציבור בעוד שלושה חודשים. אלה שישלבו את הדאגה לעסקים בישראל במצע הבחירות שלהם יהיו לא רק חברתיים אלא גם יתרמו לתחרות במשק ולהורדת יוקר המחיה.
הכותב הוא מנכ"ל קרן איתן
 להשקעה בעסקים צומחים

הקיפאון התקציבי- בחירות 2015

מערכות הבחירות בישראל מהוות מזה שנים רבות כר פורה לרעיונות סוריאליסטיים, להמצאות מפוקפקות ומדיניות חסרת אחריות והרסנית. אבל הבחירות הנוכחיות יוצרות סכנה של ממש.

בעבר, משנות ה- 80 ואילך,  נוצרה בארץ נורמה מעוותת שלפיה בחודשים שלפני הבחירות התנהלה "כלכלת בחירות"- וכך כל הפעילות הממשלתית הורחבה כדי להיטיב עם הציבור, ואילו בחודשים שאחרי הבחירות הציבור חטף "גזרות" - תקציבים קוצצו ושירותים והשקעות ממשלתיות צומצמו ובוטלו.

במקביל השתרשה ברוב התקשורת תפיסה, שהיא מעוותת חברתית ושגויה כלכלית, לפיה הבעיה נמצאת בשלב ההרחבה התקציבית וה"בזבוז" שלפני הבחירות- ולא בצמצום התקציבי שמגיע אחריהן.

המצב השתנה מאז. ארבע ממשלות נפלו בגלל שלא הצליחו להעביר את תקציב המדינה, מה שהוביל לארבע שנות בחירות – 2002, 2009, 2013 ו-2015- שבהן משרדי הממשלה קיבלו תקציב שהיווה 1/12 מתקציב השנה הקודמת. זאת, ללא התחשבות בגידול האוכלוסייה, העלאות שכר ופרויקטים מיוחדים. המדינה הוכנסה למחנק תקציבי קיצוני, גם לפני הבחירות וגם אחריהן, וזאת, אחרי שנים ארוכות שבהן התקציבים ממילא צומצמו וקוצצו.

מחנק תקציבי הוא חד משמעית רע לכלכלה. אמנם מדיניות מופקרת שתיצור גירעון ענק תזיק למשק, אבל מדיניות כזאת אינה נהוגה בישראל. הגירעון התקציבי בשני העשורים האחרונים נע בין 0% ל-5%. וכשבודקים את גובה הגירעון בשנה כלשהי, וגובה הצמיחה בשנה שאחריה, מגלים שאחרי שנה של גירעון גבוה הופיעה שנת צמיחה מואצת.

הגירעון ב-2003 עמד על 5% אבל המשק דווקא עבר מצמיחה שלילית ב-2002 לצמיחה חיובית של 1.5% ב-2003 ולצמיחה של 5% ב-2004. שנת 2007 הסתיימה בלא גירעון, אבל הצמיחה ירדה מ-6% ב-2007, ל-4% ב-2008.

בשנת 2009- שהייתה שנת בחירות- הגירעון זינק ל-5%, אבל הצמיחה עלתה מ-1.1% ב-2009 ל-5% ב-2010. 2013- עוד שנת בחירות, הסתיימה בגירעון בינוני של 3.15%. שנת 2014 החלה בצמיחה של 3.2% בשיעור שנתי ברבעון הראשון ירדה ל- 2.2% ברבעון השני, וגלשה לצמיחה שלילית של 0.4% ברבעון השלישי.

הנתונים מראים: תקציב רחב תורם לצמיחה ולא להיפך. הסיבות לא השתנו מאז שג'ון מיינרד קיינס גילה אותן: הממשלה היא היזם, בעל ההון והמשקיע הגדול במשק; כשהממשלה משקיעה, סוללת כבישים ומסילות, מפתחת תשתיות אנרגיה ותקשורת, בונה מבנים, בתי ספר ובתי חולים, יישובים ושכונות, מעניקה אשראי לתעשיינים ורוכשת מהם ציוד - השוק נעשה יצרני ואקטיבי יותר - ולהיפך. השקעות ממשלתיות וצמיחה מגדילים את ההכנסות ממסים, מה שמאפשר לצמצם את הגירעון בלי לפגוע בהשקעות. זאת, כמובן, בנוסף לתועלת הטכנית, החברתית והביטחונית של ההשקעות עצמן.

כל זה קורה פחות ופחות בשנים האחרונות. הממשלה קיצצה תקציבים וביטלה פעילות- המשק קפא על שמריו וכעת הוא עלול להיקלע למיתון. היזמים, התעשיינים והספקים עוצרים השקעות, נכנסים לכוננות ספיגה ומפטרים עובדים, כוח הקנייה יורד והפעילות הכלכלית מצטמצמת.

מדוע, אם כן, ממשלות ממשיכות לקצץ תקציבים ואף לנופף בכך, בעיקר אחרי בחירות - כשהן כבר אינן מנסות "להיטיב עם העם"? מתוך אידיאולוגיה, וגם כדי לסייע לגופים שונים.

צריך לומר את האמת: לא לכולם יש אינטרס בהרחבה תקציבית ובצמיחה. גופים מונופוליסטיים גדולים, קבוצות שליטה שנהנות מאשראי נדיב ורומסות חברות חסרות אשראי, גופים שמעניקים שירותי שמירה, בריאות וחינוך פרטיים המתחרים בממשלה, וגופים שמתקיימים מהלוואת כספים לציבור- זקוקים לממשלה חלשה שתשקיע כמה שפחות. ומדובר בגופים בעלי עוצמה פוליטית גדולה, שהממשלה מחויבת להם.

קיצוץ, דיכוי כלכלי ומיתון הם תמיד רעים, לכלכלה ולחברה, אך כיום הם מהווים סכנה של ממש. משקי הבית בישראל נטלו השנה משכנתאות שיא בהיקף של 51 מיליארד שקלים, שמצטרפים לסכומים דמיוניים שנלקחו בשנים הקודמות. הבנקים מרוויחים, כאמור, מהתייקרות הדירות, מגידול המשכנתאות וגם מהקושי של המשפחות להחזיר אותן, שמאלץ אותן ליטול הלוואות נוספות ולהגדיל את המינוס. עד לגבול מסוים- הגבול שבו הלקוחות פשוט לא יוכלו להחזיר את הכסף. אם הגבול הזה ייחצה, חלילה, המשק ייקלע לסכנה גדולה.

את הסכנה הזאת אפשר עדיין למנוע- אם שר האוצר הבא, יהיה מי שיהיה, יחליט לוותר על ריטואל הקיצוצים וה"גזירות" שלאחר הבחירות, ויעשה בדיוק ההיפך: ירחיב את הפעילות הכלכלית ויזריק כסף למשק. ממילא זה מה שכל המפלגות מבטיחות כיום לעשות. אז אולי פעם אחת, לשם שינוי, גם תקיימו.


הכותב הוא מייסד קרן איתן להשקעה בחברות צומחות

פורסם בעיתון גלובס, ביום חמישי 15 לינואר 2015.