אחיזת החנק של המפקח על הבנקים

אלחנן נעם, יועץ עסקי, מודד את המרחק בין הריבית במשק, סניף הבנק הסמוך והתמוטטות העסקים הקטנים.




ישראל סיימה את 2003 באינפלציה שלילית, סימן הכר למיתון ולרמת ריבית גבוהה. הנתונים הביכו את משרד האוצר ואת בנק ישראל בכך ששמו ללעג את התחזיות שלהם.

אינפלציה שלילית יחד עם תקציב שמסגרתו תאמה את הבטחות הממשלה לבנק המרכזי היו צריכים לדרבן את בנק ישראל לפעולה מוניטארית נמרצת: הורדת ריבית חדה הייתה שולחת סימן ברור לשחקנים בזירה המקומית, כי בנק ישראל אכן מאמין ביכולתה של הממשלה לנווט את המשק. הוזלת האשראי הייתה מאפשרת אורך נשימה חדש לחברות הנמצאות במשבר נזילות קשה, מעכבת פטורי עובדים ומסמלת תחיה אמיתית של הפעילות הכלכלית לקראת היציאה מהמיתון. תיקון כלפי מעלה בשער חליפין, המתחייב כתוצאה משינוי ביחס הריביות, היה מוזיל את היצוא, על כל ההשלכות החיוביות לייצור ולתעסוקה. .אלא שבנק ישראל אינו שש לנצל את ההזדמנות הריבית אומנם יורדת, אך באיטיות מתקמצנת, מה שמבטל את האפקט החיובי ויוצר רושם מנוגד, כאילו שנגיד הבנק כלל אינו בטוח שממשלת ישראל מסוגלת להתמיד במדיניותה הכלכלית.

לא די בכך. המפקח על הבנקים פרסם הנחיות המגבילות את החופש שלהם במתן אשראי. החלטתו לא נחתה בהפתעה. בשנה האחרונה פורסמו בכלי התקשורת ידיעות מגמתיות על קריסה צפויה של אחד הבנקים הגדולים במדינה. על רקע המעילה הענקית בבנק למסחר קיבלו ידיעות אלו משנה תוקף ואפשרו לבנק ישראל "לשווק" בשקט את המהלך המפוקפק הזה כ"צעד הכרחי להגנה על היציבות הפיננסית". אלא שנתברר כי נבואות הזעם היו נטולות בסיס וב- 2003 רווחי הבנקים הרקיעו שחקים. בשנה בה התמוטטו מאות עסקים ועשרות אלפי אזרחים איבדו את עבודתם ואת מטה לחמם, עמדו הבנקים כסלע איתן באמצע ים סוער. הם היו האחרונים נזדקקו להגנה.

יתרה מזו, לפני כחודש הודיע שר האוצר בנימין נתניהו, שישראל יוצאת מהמיתון. המדינה החלה לפרוע את חובותיה לספקים, השביתה נגמרה, נפתחו תוכניות סיוע נוספות לעסקים. ודווקא עכשיו מוצא לנכון המפקח על הבנקים לסגור עוד יותר את הברז הפיננסי? האם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? או שגם בבנק ישראל הוצב שומר בכניסה, כדי למנוע מההיגיון להיכנס? התשובה פשוטה: המפקח על הבנקים ספג שורה של מכות כואבות לאגו בפרשות המעילה השונות. הוא עושה מה שכל פקיד טוב היה עושה, מכסת"ח, ללא התחשבות בהשלכות של זהירות היתר על התחום עליו הוא מופקד. התוצאה ידועה מראש: כבר באפריל יעמדו רוב החברות במשק בפני מחנק אשראי חמור, שימנע מהם להרחיב את הפעילות, לשכור עובדים ולהמשיך את המומנטום החיובי אותו יצרה הממשלה. נכון, ההנחיות החדשות ימנעו קרוב לוודאי יצירת חובות בבנקים, ואז יוכל המפקח לטפוח לעצמו על השכם בהבעה דומה לזו שהייתה לקיסר נירון, כאשר ניגן בכינורו אל מול רומא בוערת.

שר האוצר וראש הממשלה הבהירו למגזר הפרטי, שימי ההתערבות הממשלתית בכלכלה עברו מהעולם, ומעתה ינתן חופש פעולה לכוחות השוק. אך קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר של התערבות ביורוקראטית בכלכלה, מאשר ניסיון של הבנק המרכזי להכתיב לבנקים מסחריים, למי וכמה אשראי הם יכולים לתת. איש לא שומע את זעקת הלווים הקטנים - בעלי העסקים המשפחתיים, הקטנים והבינוניים, שרגילים היו לסמוך על סניף הבנק השכונתי שיסבול חריגה של כמה אלפי שקלים לתקופה קצרה. התעקשות מיותרת הורסת, בפועל ויום-יום, עשרות ומאות עסקים כאלה, המהווים בסיס אמיתי לכלכלת שוק ישראלית.

המאמר התפרסם בגלובס, 22 במרץ 2004

המשתמטת הגדולה מכולן

פעם בכמה זמן נוהגים אמצעי התקשרות להמם אותנו בנתון חדש מהסוג הידוע – כך וכך צ'קים ללא כיסוי, כך וכך בריחות מתשלומי חובות, מוסר התשלומים בירידה – אתם מכירים. נתונים אלה משקפים בדרך כלל את המצב הכלכלי המחמיר, אלא שאין הם מספרים את כל הסיפור. אחד המשתמטים גדולים מחובותיו, בעצם המשתמט הגדול במשק, נשאר בדרך כלל מחוץ לזרקור התקשורתי. שמו – מדינת ישראל.

בשנים האחרונות הפך הדבר למעין סוד מביך, שאין מרבים לדבר עליו. הוא לא מופיע בדו"חות, ואין מתריעים עליו בציבור. אך העובדה היא, שמדינת ישראל איננה משלמת את חובותיה בזמן. לחוזה הנחתם בין ספק סחורות או שירותים לבין משרד ממשלתי לגבי זמני התשלום אין בדרך כלל שום משמעות. שיטות התשלום המקובלות – "שוטף+30", "שוטף+60" – הפכו ל"שוטף פלוס מתישהו". מה קורה פה?

מדובר בראש וראשונה במחלה חשבונאית ידועה – למשרד האוצר, ובעיקר לחשב הכללי, ישנם "תאריכים קדושים", שלקראתם הוא מנסה לייפות את הספרים. בדרך כלל קשורים תאריכים אלה לקבלת חוק התקציב וחוק ההסדרים. (אי-העברה של תשלומי חובות עוזרת להציג תמונה וורודה יותר אך כוזבת לחברי הכנסת, לתקשורת ולציבור), וכיוון שב-1 בינואר מאבד רוב העם עניין בתקציב, מועבר הכסף לספקים אחרי ש"תקופת הדיווח" מסתיימת. בנוסף לכך, תוכניות ,קיצוצים הצצות כפטריות לאחר הגשם בתקופה האחרונה שברובן מסתכמות במסכת קיצוצים בהוצאות משרדי הממשלה, מלוות בהוראות האוצר הדורשות מחשבי משרדים אלה לצמצם בהוצאות עוד לפני שגזרת הקיצוץ נחתה עליהם באופן רשמי. גם כאן השאיפה היא בסופו של דבר לשחק משחק חשבונאי קטן של נדמה לי. הכסף מועבר בסופו של דבר, הספק ההולך לדרכו שמח, התקציב החדש מתקבל, והכול בא על מקומו בשלום? לא בדיוק הכל.

א' היה ספק של משרד הביטחון וראה ברכה בעמלו. כאשר סיפק את הסחורה, הוציא כדין חשבונית ונדרש לשלם מע"מ כדין. אלא שהתשלום ממשרד הביטחון בושש לבוא, וא' נשאר עם הוצאה גדולה של תשלום מע"מ, חוב לבנק ותשלומי ריבית. כעבור כ-10 חודשים אכן קיבל א' תשלום, אך לטענתו, אילו היה מתעכב לחודש נוסף בלבד, היה הבנק מגביל את חשבונו. ואכן ישנם מיקרים בהם לא עמדו הספקים בלחץ – חלקם פשטו רגל, חלקם בחרו שלא לשלם את המע"מ בזמן – ואז, כמובן נחתה עליהם הזרוע הארוכה של אגף המכס והמע"מ, שכן במדינת ישראל, כרגיל, יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה...

יש להבהיר – ספק שרות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך ארוך של מכרזים, בדיקות, הוא מחויב בשקיפות, ברמת איכות – כל זה בשביל הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן כאשר הופכת המדינה לחייב מפוקפק, פוגע הדבר דווקא ביצרנים ובחברות היותר מתקדמות, יותר ממושמעות פיננסית, יותר איכותיות. זה נכון שבמצב כלכלי הנוכחי איש אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על חוזה ממשלתי, אך רבים וטובים הולכים אליו כמי שכפאו שד. מעבר לנזק פיננסי מיידי הנגרם מעיכוב התשלומים, ישנו כמובן הנזק המוסרי העצום – שהרי המדינה, זו שאמורה לתת דוגמא לתקינות מוסר התשלומים, זו האמונה על שמירה על סטנדרטים עסקיים, שולחת מסר ברור לשאר השחקנים במשק: אם אתה חזק, אם אתה גדול, הכללים לא חלים עליך, ומותר לך להפר התחייבויות קודמות. הרי אחת הסיבות שאין דנים בנושא המדובר היא, שהנפגעים העיקריים – הספקים – מעדיפים ברובם לשתוק, ולא – יסתכנו באיבוד החוזה.

אם החשב הכללי חושב, שהנזק לקבלני המדינה מאי-תשלום חובות הינו זמני, אזי טעות חמורה בידו. כסף מזומן הינו הדם של הכלכלה. כאשר המשק נמצא במיתון, והריבית גבוהה, מהווים מחנק האשראי ותזרים חלש את האיום הגדול ביותר להמשך חייו של העסק. הממשלה אשר טוענת כי הצלת מקומות עבודה בראש מעייניה, צריכה הייתה להבין כי כל עוד ההרגל המגונה של אי-כיבוד התחייבויות לא נפסק, נופלת עליה אחריות ישירה לקריסת עסקים וגידול באבטלה. כאשר משרד החינוך לבדו חייב 160 מיליון ₪ לקבלנים וסה"כ חובות המדינה לחברות בניה בלבד מגיע למאות מיליונים, ולמגזר העצמאיים לכמיליארד ₪, קשה לפטור את האוצר מאחריות למשבר בענף הבניה ולקריסתם של כ-100 אלף עצמאים ב-3 השנים האחרונות.

אם אכן רוצה ממשלת ישראל להעביר את הכלכלה לפסים אחרים ולהעמיק את התפיסה המערבית בה, כדאי שתתחיל בביתה פנימה. דיוני תקציב בכנסת הם הזמן האידיאלי לטפל בבעיה. על נבחרי ציבור לפעול בנחישות כדי להבטיח – באמצעות תיקון לחוק ההסדרים או בהוראת שעה – כי גוף ממשלתי יחויב לבצע תשלום לספק תוך זמן קצוב מרגע שהספק מילא את חובותיו לגבי תזמון, כמות ואיכות של המוצר המוזמן ממנו. הדבר ייתן דחיפה לכלכלה, יפיח ביטחון מחודש בציבור הספקים ובעיקר יתרום למחיקת הסטנדרט הכפול. הפתגם הלטיני העתיק אומר: "מה שמותר ליופיטר (אבי האלים), אסור לשור". במקרה הזה חייב גם יופיטר לנהוג בצניעות ובמשמעת הראויה, שכן המשך המצב הקיים יפגע בו ובשור גם יחד.
המאמר התפרסם ב The Marker ב-15.12.2003

סיוע לעסקים קטנים במשבר: הוצאה מיותרת או הצלת מקומות עבודה?

בחודשים האחרונים עשה משרד האוצר עבודה יפה בתחום ההסברה - הוא הצליח לשכנע אותנו האזרחים ואת כל השחקנים במגרש הכלכלי שהמשק הגיע לקו אדום, ונדרשים מאמצים קיצוניים ליציאה מהמשבר. נותר רק גורם אחד לשכנע -האוצר עצמו.

הכלכלה הבריאה נבנית לא רק מהפירמות הענקיות , אלא גם מעסקים קטנים ובינוניים המתחרים קודם כל על כיסו של הצרכן המקומי ויוצרים אווירת שוק תחרותית ובריאה. בנוסף, בעולם המקושר והמתוקשר של ימינו ישנם תחומים רבים בהם עסק לא גדול יכול לפרוץ גם לשווקים הבינלאומיים ולהפוך ליצואן.

במשך השנים פיתחה מדינת ישראל כלים יעילים לטיפול ולסיוע ליזמים ולעוסקים קטנים ובינוניים - כך לדוגמא, הופעלו "קרן היצוא", מרכז ההשקעות והמדען הראשי במשרד התמ"ת. הרי ברור לכל בר דעת כי אדם המוכן להיפרד מן החיים הקלים, יחסית, של שכיר ולצאת לדרך מסוכנת של יוזמה פרטית, ראוי לתמיכה ולעזרה. כך, בין היתר, בא לעולם פרויקט החונכות, הפועל תחת קורת גג של משרד התמ"ת ומהווה אופציה "עממית" זמינה וזולה. חונך המתלווה ליזם או לעסק קיים, שואף להביאו למצב של איזון ומשמעת פיננסית, להקנות פרספקטיבה שיווקית ולעזור ליזם לראות את התמונה הכוללת של התחום בו הוא פועל או מבקש לפעול.

בתקופה האחרונה מתרכזים החונכים יותר ויותר בהצלת עסקים קיימים - עובדה אשר בוודאי לא תפתיע איש. בשנת 2002 טופלו כ-3,300 פניות לחונכות, חלקן הגדול - פניות של עסקים קיימים, שניצלו מסכנת סגירה הודות לטיפול מקצועי של החונכים. יכולתו של חונך להביא את העסק למצב בו מוכן הבנק לאשר או לפרוס מחדש את האשראי, הפכה את החונכות לכלי פיננסי של ממש - ללא כל השקעה ממלכתית ממשית. לכאורה לפנינו חיה נדירה, כמעט יצור אגדי - תוכנית ממלכתית מוצלחת בתחום העסקי.

כיום גדל מספר הפניות לחונכות בצורה מדהימה, תופעה המשקפת, כאמור, את המוניטין של התוכנית ואת המצב הבלתי אפשרי של עסקים קטנים במדינה. היה ניתן לצפות כי משרד האוצר יוביל מהלך דרמטי להגדלת תקציב התוכנית במסגרת צעדי חירום, ויעודד אותה ככלי כמעט אידיאלי לפתרון בעיית האבטלה. אך מתקבל הרושם שמכיוון שהתוכנית לא נהגתה באוצר ולא פועלת מתוכו, אין לאוצר ולעומד בראשו כל עניין בה. יריבות פוליטית ויריבות ביורוקראטית חברו במקרה הזה יחדיו.

מבדיקות שנעשו בתמ"ס עולה, כי במקרה של הגדלת תקציב חונכות ל-200,000,000 ₪ היא תוכל לתת מענה ל-35,000 פניות לעזרה. מאידך, אם תצטרך המדינה לשלם דמי אבטלה לאותם 35,000 בעלי עסקים, תפסיד הקופה הציבורית כ-1,470,000,000 ₪ - פי שבעה ויותר! לא צריך להיות גאון כלכלי כדי להבין שמצב חירום מחייב סיוע ליוזמה עסקית פרטית, אך בתוכנית הכלכלית האחרונה אין זכר לא רק לתוכנית החונכות, אלא לכל הנושא כולו .

כמנכ"ל חברה המתמחה בסיוע לעסקים במשבר, איני יכול שלא להזדעזע ,נוכח התעלמות כה בוטה מדרך יעילה ומוכחת לסייע עסקים לעזור ליזמים ולהקטין את האבטלה בדרך מעשית. זו העת לשאול, איזה מקום אם בכלל תופסים שיקולים זרים, יוקרה משרדית ומלחמות ביורוקראטיות בחשיבה המנחה את קוסמי האוצר כשהם רוקחים את שיקויי הפלא המוצעים לכולנו לבלוע.
המאמר התפרסם במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות

האג"ח המוניציפאלי - קרש ההצלה לרשויות המקומיות

במהלך חודש יוני השנה החליטו שר האוצר בנימין נתניהו ושר הפנים אברהם פורז לאשר לרשויות מקומיות לגייס כספים באמצעות הנפקת אגרות חוב הנפקת אגרות החוב תשמש למימון, הקמה, פיתוח ותפעול של פרויקטים עירוניים. בכך למעשה נפרצה הדרך להזרמת הון חדש לפרויקטים מוניציפאליים ולפתרון בעיות נזילות הכרוכות בביצועם, אך יחד עם זאת - הרשויות עלולות להיכלא לבעיות חדשות נוכח הצורך לפעול בשוק ההון בו אין לרשויות מהימנות נדרשת.

תכניות הנפקת האג"ח המוניציפאלי עומדות על סף דלתו של משרד האוצר זה מספר שנים. שני החסמים העיקריים מנעו עד כה ביצוע תכניות אלו – העלויות הגבוהות הנובעות מהצורך בהכנת תשקיף ומתשלומי מס הבולים וכן התנגדות חריפה מצד הבנקים שרואים בתכנית זו ,ולא בכדי, פגיעה במונופול שלהם כמקורות המימון הבלעדיים לרשויות מקומיות. על מנת להתגבר על שני חסמים אלו, מונתה ועדה שתפקידיה הם לקבוע את אופן הגילוי הנאות שיידרש מתשקיף האג"ח, לפעול לביטול מס הבולים על הנפקת אג"ח מוניציפאלי ולהקים צוות משותף שיכלול נציגות ממשרד הפנים, משרד האוצר, משרד המשפטים והרשות לני"ע שיבנה תכנית לעידוד האג"ח המוניציפאלי.

סוג אגרות החוב המוניציפאליות שאושר להנפקה בארץ שמשמעותו הנפקה ייעודית לצורך "Revenue Bond" הינו מימון פרויקטים מסוימים כגון - סלילת כבישים, הקמת חניונים, הקמת מוסדות ציבוריים ופיתוח. בשונה מה "General Obligation (GO) Bond" – המהווים כלי לגיוס הון לצרכים שונים של הרשויות המקומיות. לצורך ההנפקה תוקם חברה חיצונית נפרדת לחלוטין מהרשות המקומית ומשאר פעילותיה ותתנהל כמשק כספי סגור ללא מעבר כספי בין החברה לרשות המקומית. אולם חברה כזו
תהיה קשורה לרשות בקשר של מעין חברת-נכדה (חברת בת של החברה הכלכלית של הרשות). החברה תוקם לצורך הפרויקט הספציפי שלשמו תתבצע ההנפקה. הערבות לתשלומי הפירעון לרוכשי האג"ח תבוסס על הפרויקט עצמו - כלומר על ההכנסות הצפויות מהפרויקט או על שיעבוד הנכס עצמו אם מדובר בפרויקט בניה ציבורי. השימוש בחברה-נכדה חוסך מהרשות את הצורך להגיש תשקיף על הרשות כולה וכן אינו מאפשר להעמיד את נכסי הרשות כערבות להנפקה ובכך נמנע סיכון לשעבוד או נישול הרשות מנכסיה. מעבר לסיפוק צרכי הנזילות של הרשויות מאפשרות הנפקות מוניציפאליות לפתח שוק אג"ח שאינו ממשלתי ובכך להקטין את ריכוזיות המימון הנמצאת כיום בידי הבנקים. כך תיוולדנה אפשרויות מימון זולות יותר וגם הבנקים יאלצו להציג אטרקטיביות גבוהה ביחס לאפשרויות המימון החדשות.

מבחינת רוכשי האג"ח הפוטנציאלים, הציבור או חברות פרטיות, על הרשות לבצע צעדים על מנת להקטין את הסיכון שבאג"ח מסוג זה הנובע מכך שההחזר הכספי מבוסס למעשה רק על תנובות עתידיות בעוד אחריותה של הרשות מוגבלת יחסית. אחת האפשרויות היא השימוש בביטוח. הנכס המבוטח לא יהיה פרויקט ההנפקה כולו אלא זרם המזומנים הצפוי לרוכש האג"ח.

האג"ח המוניציפאלי קיים בעולם הפיננסי כבר שנים ומנוהל בהצלחה. בארצות הברית קיימים כ - 1.2 מליון סוגים שונים של אג"ח מוניציפאליות - עד כדי כך שהעיתונות הכלכלית אינה מסוגלת לספק את האינפורמציה השוטפת כגון מחירים ושערי ריבית ועל הרוכש הפוטנציאלי לפנות לגורמים מקצועיים על מנת לקבל את המידע ולבחור את סל ההשקעות. הרשויות המקומיות והמדינות בארה"ב מעודדות את רכישת האג"ח בכך שהן מציעות פטור ממס מקומי על הרווחים – דבר המעניק יתרון לאג"חים אלו ששיעור הריבית עליהן נמוך בדרך כלל לעומת האג"חים הממשלתיים. התשואה לאחר מס המתקבלת מהאג"ח הממשלתי לעיתים נמוכה מהתשואה על האג"ח המוניציפאלי הפטור ממס.

בדיקת כדאיות האג"ח המוניציפאליות נעשית, כמו כל ני"ע, על בסיס דירוג האשראי של החברה המנפיקה, נתונים כספיים נוספים של החברה והתשואה המובטחת. על פי הערכות, כ - 1.3 טריליון דולר מוחזקים ע"י המשקיעים בארה"ב באיגרות חוב מוניציפאליות של יותר מ - 50 אלף מדינות ורשויות מקומיות. המחזור היומי של האג"ח המוניציפאליות בארה"ב מוערך ב - 7 מיליארד דולר.

בימים אלו מתגבשת ההנפקה הראשונה בארץ בהיקף של כ - 100 מליון ₪ בעיריית תל אביב לטובת חבילת פרויקטים בתחום החנייה ברחבי ת"א. חניון הבימה, שעתיד להכיל עד 1,500 מקומות חניה, יהווה את אחד הפרויקטים המרכזיים בחבילה. הנפקה זו תבוצע ככל הנראה באמצעות חברת אחוזות החוף שתשעבד כנגד ההנפקה את תזרים המזומנים העתידי מנכסיה המניבים.

במהלך ביצוע פרויקטים בנושא התייעלות של הרשויות המקומיות נתקלנו לא פעם במצב בו נאלצה הרשות לוותר על מיזמים נחוצים ורווחיים, כיוון שלא יכלה לעמוד בתנאיי מימון שהציגו הבנקים. נוצר איפה מעגל - רשות אינה יכולה להרחיב את בסיס הכנסותיה כיוון שאין לה מקורות, ואינה זכאית למקורות מימון חיצוניים, כיוון שאין לה הכנסות המספקות את הבנק. כל מי שמעורב בתחום, ובעצם כולנו כתושבים של רשויות מקומיות אשר רובן נמצאות כיום בקשיי נזילות, צריכים לקוות שהיוזמה החדשה אכן תתפתח למימדים אשר יאפשרו לממשל מקומי בישראל אורך נשימה הדרוש לפיתוח תקין.

בנקאות עם הפנים לעסק הקטן

הבעיה המרכזית במערכת היחסים בין הבנקים לבין העסקים, בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים, איננה העמלות, המצב חמור הרבה יותר.


רבות כבר נכתב על תפקודם הלקוי של הבנקים בכלכלה הישראלית. בתקופה האחרונה הפך הדיון, ממקצועי לפומבי והביא עמו סממנים מוכרים של מאבק ציבורי – הפגנות, מדבקות ואוהלי מחאה. טבעי שאנשי כלכלה מעשיים יחושו שלא בנוח במצב כזה. גל הדמגוגיה שמלווה בדרך כלל תופעות מהסוג הזה, שוטף את הנימוקים האובייקטיבים ואת הדיון הרציונלי. ויחד עם זאת, יש להביט נכוחה אל פני המציאות הכלכלית, בה תפקוד הבנקים אכן מעורר סימני שאלה.

אקדים ואומר - הבעיה המרכזית במערכת היחסים בין הבנקים לבין העסקים - בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים - איננה העמלות. המצב חמור הרבה יותר כיועצים המתמחים בסיוע לעסקים משפחתיים, קטנים ובינוניים, אנו נתקלים מדי יום ביומו במקרים, המעידים על תופעה מסוכנת - הבנקים פשוט אינם רואים את ההבדל המהותי בין חשבון של משק בית לבין ניהול פיננסי של עסק. החמרת הדרישות למזעור הסיכונים הבאה מצד המפקח על הבנקים הביאה לכך, שדרישה לאיזון פיננסי מתמיד הפכה לאורים ותומים במערכת הבנקאית. כך נוצרים מצבים אבסורדים, בהם עסק קטן המפרנס את בעליו בכבוד, שוקע ופושט רגל לעיתים בגלל אי-יכולת של בעליו לגייס אשראי נוסף לטווח קצר של כמה עשרות אלפי שקלים.

הבנק איננו "עוד גוף כלכלי". ככל שייגדל מספר הבנקים הפועלים בישראל, תישאר המערכת הבנקאית מונופול לא-טבעי על משאב עיקרי המאפשר תפקוד הכלכלה - כסף. יש לזכור, כי בנק זה גורם כלכלי יחיד, אשר לא מייצר את המוצר בו הוא סוחר. המדינה מאפשרת לבנקים לשמש מתווכים בהזרמת ההון הנזיל לכלכלה, כי היא מאמינה ביכולתם לעשות זאת טוב יותר. לעניות דעתי, הכוונה לא הייתה לניפוח הכנסות הבנקים, אלא בעיקר לאפשר לגופים פיננסיים פרטיים להוביל ולתמוך בצמיחה כלכלית מסביבם. לצורך כך מעמידה המדינה בטחונות והגנות לבנקים ומספקת להם סביבת פעילות בטוחה. אך הבנקים הישראלים אינם מנצלים זאת כראוי.

וכי לאיזה מצב כלכלי אמורה לשאוף מדינה דמוקרטית? הרי אין זה סביר שנרצה לראות בישראל כלכלת הפירמות הגדולות, המעסיקות אלפי עובדים במעמד של פועלים שכירים ומכתיבות את תנאי השוק. במציאות שלנו הרבה יותר רצוי לאפשר התמודדות שווה בין מספר רב ככל האפשר של שחקנים כלכליים עצמאיים - בעלי עסקים קטנים ובינוניים ועצמאים למיניהם. זה טוב לשוק הפנימי, טוב לתעסוקה וטוב לדמוקרטיה. אך הבנקים אינם מבינים ואינם מבצעים את המשימה הזו.

בין אם מדובר בהפנמה מוגזמת של דרישות הנמכת הסיכונים של הרגולטרוים או בחוסר הכשרה של כוח אדם בנקאי, התוצאה היא אותה תוצאה – הבנקים מפגינים ידידות רבה מידי ללווים גדולים ומתכחשים ללווים הקטנים.

כיצד ניתן לשנות את המצב? בראש וראשונה, יש לדרוש מהמפקח על הבנקים לסמן לעצמו כמטרה את הגברת שיתוף הפעולה בין הבנקים לבין העסקים הקטנים המנהלים בהם חשבונות. יש לדרוש, כי הכשרת עובדים פנים בנקאית תקנה להם תודעה של לווי עסקי. יש להרחיב את תחומי הסיכון המקובל בעבודה עם לקוחות מסוג זה, אשר חלים על מנהלי הסניפים.

בנוסף לכך, חייבת המדינה לספק אמצעי סיוע חרום לעסקים שכבר הגיעו למשבר פיננסי. הניסיון המצטבר מוכיח, כי במקרים רבים מאוד - רבים מדי – קשיי הנזילות של העסק אינם נובעים מהתנהגות של בעליו, אלא מצירוף נסיבות חיצוניות, שהתנהלות אטומה ולא-קאופרטיבית של הבנק משחקת בו תפקיד נכבד מאוד. התערבות מקצועית בזמן יכולה להציל עסק כזה מקריסה ואת בעליו ועובדיו מהצטרפות למעגל המובטלים עם כל ההשלכות על קופת המדינה.

ולבסוף, יש לקדם ולזרז הרחבת המעגל של מוסדות פיננסיים המוסמכים לתת אשראי, בראש ובראשונה חברות הביטוח. ככל שתלך ותגבר התחרות בתחום הבנקאות, כך ניתן לקוות שבמסגרת עליית ההתעניינות בלקוח בכלל ישתפר גם היחס לעסק קטן בפרט.
המאמר התפרסם בעיתון הארץ

שנת הפטירה של העסקים הקטנים

בין השנים 99' ל- 2002 נסגרו בישראל כ- 120 אלף עסקים קטנים, בעליהם והעובדים הצטרפו למעגל האבטלה. על רקע זה עלתה פי כמה החשיבות של תוכנית החונכות העסקית.
לא רבים בארץ יודעים, כי ממשלת ישראל הכריזה על שנת 2005 כ"שנת העסקים הקטנים והבינוניים". הצהרות מהסוג הזה מזמן חדלו לעורר התלהבות בקרב מגזר העסקים הקטנים והעצמאיים, אשר שבע בשנים אחרונות אכזבות מאדישות הממשלה נוכח המשבר הקשה שפקד אותו. גם הפעם, ככל הנראה, הפסימיות הינה מוצדקת - שכן אותה הממשלה החליטה לציין את "שנת העסק הקטן" בחיסול כמעט מוחלט של תוכנית החונכות ליזמים במשרד התעשייה והמסחר.
במשך השנים האחרונות, מאז שפוטנציאל העסק המשפחתי הקטן נקלט בחלונות הגבהים של קברניטי המשק הישראלי, ניסתה הממשלה שורה של תוכניות סיוע למגזר זה. היום אפשר להודות, כי רובן לא השיגו את התוצאה הרצויה, בעיקר משום שעידוד ,היזמים הקטנים דורש לא רק העמדת הלוואות בתנאים גמישים אלא גם התאמת הסביבה העסקית - שינוים במיסוי, פישוט ההליכים הביורוקראטיים וחינוך מחדש של הבנקים הישראליים לעבודה נכונה מול העסק הקטן. בהעדר תנאי סף אלה נאלצה הממשלה די מהר להפנות את תשומת ליבה לא לקידום עסקים חדשים, אלא להצלת אלה הקיימים, אשר שילמו מחיר יקר בתקופת המיתון האחרונה.
ואולם, די מהר התברר, כי ניסיונות להציל עסקים ע"י זריקות עידוד של כסף ממשלתי לא עולים יפה - בעיקר משום שהשרדות בסביבה עסקית קשה ואכזרית דורשת בראש וראשונה ידע ויכולות ניהול ברמה שלא הייתה בנמצא בקרב העוסקים הקטנים. למרות מאמצי הממשלה, בין השנים 1999 ל-2002 נסגרו בישראל כ-120 אלף עסקים קטנים, בעליהם והעובדים הצטרפו למעגל האבטלה.
על רקע זה עלתה פי כמה החשיבות של תוכנית החונכות העסקית, אשר במקום זריקת הכסף הציבורי על העסק הכושל בתקווה שיקרה משהו טוב ולא מה שקורה בדרך כלל, מוקדשת למתן הידע לבעל העסק. מנסיוני בעבודה עם עסקים במשבר אני יכול להעיד, עד כמה ייעוץ עסקי נכון חשוב - לפעמים אפילו יותר מסיוע כלכלי. יותר מזה - ללא יעוץ כזה גם ההלוואה הממשלתית תהפוך לעוד אבן רחיים על צווארו של בעל העסק ותטביע אותו במקום להציל.
בשונה מתוכניות עידוד אחרות - בומבסטיות ועתירות משאבים תוכניות החונכות תמיד הייתה מפעל צנוע, ולמרות שהוקמה עוד ב-1992, נדמה כי עד היום היא נתפסת כמין ניסוי אזוטרי. כל תקציב התוכנית מעולם לא עלה על 20 מילון ₪ לשנה. ואולם, צוות התוכנית (אשר הופעלה ממשרד התעשייה והמסחר) הצליח להפוך אותה לכלי יעיל ביותר במלחמה על השרדותם של עסקים קטנים בישראל.
גרמה לכך בראש וראשונה תפיסה נכונה של כישורי החונכים. למרות שרוב מ-2000 חונכים הרשומים היום במנהלת התוכנית הינם רואי חשבון וכלכלנים, עיקר תשומת הלב ניתנה לא להשכלה הפורמאלית אלא לניסיון עסקי של החונך. מפעילי תוכנית נאלצו להתגבר על ליקוי רציני בתרבות הניהול הישראלית - ה"מאצ'ויזם" של בעלי העסקים, אשר לא רצו בהתחלה לקבל ייעוץ מפאת כבודם הפגוע. לכן היה חשוב להפגיש בעל עסק כזה עם אדם אשר ניסיונו המעשי ביזמות וניהול לא משאיר מקום לספק.
הנתונים על פעילות התוכנית מוכיחים, כי צוות המפעילים, המונה אגב רק שבעה עובדים - הצליח להביא לשינוי מהותי בתפיסה בעייתית זו. רק בשנה האחרונה פנו לעזרת החונכים כ-3800 עסקים בישראל, ובסך הכול שירתה התוכנית בכל שנות קיומה כ-25000 עוסקים קטנים ועצמאים. בממוצע קיבל כל עסק שרותי יעוץ בסכום לא גדול - כ-4600 ₪. אבל זו הייתה תרומה מועילה, ובמקרים רבים התערבות של חונך עזרה למצות את פוטנציאל הסיוע הכספי והצילה את העסק מקריסה. מרבית החונכים המשתתפים בפרויקט לא התפרנסו מכך - בשבילם זו הייתה שליחות אמיתית. למרות שהתערבות כזאת בעסק מלווה תמיד בסיכונים ובאפשרויות של סכסוך ומשבר, הרי שרוב מוחלט של בעלי עסקים אשר קיבלו סיוע מהתוכנית, לא רק היה שבע רצון מהשרות שקיבל, אלא היה מוכן לעבוד עם יועץ בצורה עצמאית.
התוכנית, כנראה, הצליחה מעל ומעבר ונפלה קורבן להצלחתה. אחרת קשה להבין, מדוע דווקא השנה - "שנת העסק הקטן" זוכרים? - החליטה ממשלת ישראל לקצץ את תקציב החונכות בכמעט שני שליש - מ-17.5 ל-7.4 מיליון ₪. "קיצוץ" כזה אינו נעשה על מנת לייעל. זהו קיצוץ על מנת להרוג. ובעצם, מה הפלא? הרי מדובר במשהו בלתי אפשרי - תוכנית ממשלתית יעילה, חסכונית ממוקדת, שנותנת את השרות הנדרש במינימום השקעה וכוח אדם ואינה מאפשרת בזבוזים, מנוים פוליטיים ושחיתות. איפה נשמע דבר כזה? לא אצל ממשלת ישראל, זה בטוח...
המאמר התפרסם ב The Marker ב 5.5.2005