אלחנן נעם, יועץ עסקי, מודד את המרחק בין הריבית במשק, סניף הבנק הסמוך והתמוטטות העסקים הקטנים.
ישראל סיימה את 2003 באינפלציה שלילית, סימן הכר למיתון ולרמת ריבית גבוהה. הנתונים הביכו את משרד האוצר ואת בנק ישראל בכך ששמו ללעג את התחזיות שלהם.
אינפלציה שלילית יחד עם תקציב שמסגרתו תאמה את הבטחות הממשלה לבנק המרכזי היו צריכים לדרבן את בנק ישראל לפעולה מוניטארית נמרצת: הורדת ריבית חדה הייתה שולחת סימן ברור לשחקנים בזירה המקומית, כי בנק ישראל אכן מאמין ביכולתה של הממשלה לנווט את המשק. הוזלת האשראי הייתה מאפשרת אורך נשימה חדש לחברות הנמצאות במשבר נזילות קשה, מעכבת פטורי עובדים ומסמלת תחיה אמיתית של הפעילות הכלכלית לקראת היציאה מהמיתון. תיקון כלפי מעלה בשער חליפין, המתחייב כתוצאה משינוי ביחס הריביות, היה מוזיל את היצוא, על כל ההשלכות החיוביות לייצור ולתעסוקה. .אלא שבנק ישראל אינו שש לנצל את ההזדמנות הריבית אומנם יורדת, אך באיטיות מתקמצנת, מה שמבטל את האפקט החיובי ויוצר רושם מנוגד, כאילו שנגיד הבנק כלל אינו בטוח שממשלת ישראל מסוגלת להתמיד במדיניותה הכלכלית.
לא די בכך. המפקח על הבנקים פרסם הנחיות המגבילות את החופש שלהם במתן אשראי. החלטתו לא נחתה בהפתעה. בשנה האחרונה פורסמו בכלי התקשורת ידיעות מגמתיות על קריסה צפויה של אחד הבנקים הגדולים במדינה. על רקע המעילה הענקית בבנק למסחר קיבלו ידיעות אלו משנה תוקף ואפשרו לבנק ישראל "לשווק" בשקט את המהלך המפוקפק הזה כ"צעד הכרחי להגנה על היציבות הפיננסית". אלא שנתברר כי נבואות הזעם היו נטולות בסיס וב- 2003 רווחי הבנקים הרקיעו שחקים. בשנה בה התמוטטו מאות עסקים ועשרות אלפי אזרחים איבדו את עבודתם ואת מטה לחמם, עמדו הבנקים כסלע איתן באמצע ים סוער. הם היו האחרונים נזדקקו להגנה.
יתרה מזו, לפני כחודש הודיע שר האוצר בנימין נתניהו, שישראל יוצאת מהמיתון. המדינה החלה לפרוע את חובותיה לספקים, השביתה נגמרה, נפתחו תוכניות סיוע נוספות לעסקים. ודווקא עכשיו מוצא לנכון המפקח על הבנקים לסגור עוד יותר את הברז הפיננסי? האם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? או שגם בבנק ישראל הוצב שומר בכניסה, כדי למנוע מההיגיון להיכנס? התשובה פשוטה: המפקח על הבנקים ספג שורה של מכות כואבות לאגו בפרשות המעילה השונות. הוא עושה מה שכל פקיד טוב היה עושה, מכסת"ח, ללא התחשבות בהשלכות של זהירות היתר על התחום עליו הוא מופקד. התוצאה ידועה מראש: כבר באפריל יעמדו רוב החברות במשק בפני מחנק אשראי חמור, שימנע מהם להרחיב את הפעילות, לשכור עובדים ולהמשיך את המומנטום החיובי אותו יצרה הממשלה. נכון, ההנחיות החדשות ימנעו קרוב לוודאי יצירת חובות בבנקים, ואז יוכל המפקח לטפוח לעצמו על השכם בהבעה דומה לזו שהייתה לקיסר נירון, כאשר ניגן בכינורו אל מול רומא בוערת.
שר האוצר וראש הממשלה הבהירו למגזר הפרטי, שימי ההתערבות הממשלתית בכלכלה עברו מהעולם, ומעתה ינתן חופש פעולה לכוחות השוק. אך קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר של התערבות ביורוקראטית בכלכלה, מאשר ניסיון של הבנק המרכזי להכתיב לבנקים מסחריים, למי וכמה אשראי הם יכולים לתת. איש לא שומע את זעקת הלווים הקטנים - בעלי העסקים המשפחתיים, הקטנים והבינוניים, שרגילים היו לסמוך על סניף הבנק השכונתי שיסבול חריגה של כמה אלפי שקלים לתקופה קצרה. התעקשות מיותרת הורסת, בפועל ויום-יום, עשרות ומאות עסקים כאלה, המהווים בסיס אמיתי לכלכלת שוק ישראלית.
המאמר התפרסם בגלובס, 22 במרץ 2004
ישראל סיימה את 2003 באינפלציה שלילית, סימן הכר למיתון ולרמת ריבית גבוהה. הנתונים הביכו את משרד האוצר ואת בנק ישראל בכך ששמו ללעג את התחזיות שלהם.
אינפלציה שלילית יחד עם תקציב שמסגרתו תאמה את הבטחות הממשלה לבנק המרכזי היו צריכים לדרבן את בנק ישראל לפעולה מוניטארית נמרצת: הורדת ריבית חדה הייתה שולחת סימן ברור לשחקנים בזירה המקומית, כי בנק ישראל אכן מאמין ביכולתה של הממשלה לנווט את המשק. הוזלת האשראי הייתה מאפשרת אורך נשימה חדש לחברות הנמצאות במשבר נזילות קשה, מעכבת פטורי עובדים ומסמלת תחיה אמיתית של הפעילות הכלכלית לקראת היציאה מהמיתון. תיקון כלפי מעלה בשער חליפין, המתחייב כתוצאה משינוי ביחס הריביות, היה מוזיל את היצוא, על כל ההשלכות החיוביות לייצור ולתעסוקה. .אלא שבנק ישראל אינו שש לנצל את ההזדמנות הריבית אומנם יורדת, אך באיטיות מתקמצנת, מה שמבטל את האפקט החיובי ויוצר רושם מנוגד, כאילו שנגיד הבנק כלל אינו בטוח שממשלת ישראל מסוגלת להתמיד במדיניותה הכלכלית.
לא די בכך. המפקח על הבנקים פרסם הנחיות המגבילות את החופש שלהם במתן אשראי. החלטתו לא נחתה בהפתעה. בשנה האחרונה פורסמו בכלי התקשורת ידיעות מגמתיות על קריסה צפויה של אחד הבנקים הגדולים במדינה. על רקע המעילה הענקית בבנק למסחר קיבלו ידיעות אלו משנה תוקף ואפשרו לבנק ישראל "לשווק" בשקט את המהלך המפוקפק הזה כ"צעד הכרחי להגנה על היציבות הפיננסית". אלא שנתברר כי נבואות הזעם היו נטולות בסיס וב- 2003 רווחי הבנקים הרקיעו שחקים. בשנה בה התמוטטו מאות עסקים ועשרות אלפי אזרחים איבדו את עבודתם ואת מטה לחמם, עמדו הבנקים כסלע איתן באמצע ים סוער. הם היו האחרונים נזדקקו להגנה.
יתרה מזו, לפני כחודש הודיע שר האוצר בנימין נתניהו, שישראל יוצאת מהמיתון. המדינה החלה לפרוע את חובותיה לספקים, השביתה נגמרה, נפתחו תוכניות סיוע נוספות לעסקים. ודווקא עכשיו מוצא לנכון המפקח על הבנקים לסגור עוד יותר את הברז הפיננסי? האם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? או שגם בבנק ישראל הוצב שומר בכניסה, כדי למנוע מההיגיון להיכנס? התשובה פשוטה: המפקח על הבנקים ספג שורה של מכות כואבות לאגו בפרשות המעילה השונות. הוא עושה מה שכל פקיד טוב היה עושה, מכסת"ח, ללא התחשבות בהשלכות של זהירות היתר על התחום עליו הוא מופקד. התוצאה ידועה מראש: כבר באפריל יעמדו רוב החברות במשק בפני מחנק אשראי חמור, שימנע מהם להרחיב את הפעילות, לשכור עובדים ולהמשיך את המומנטום החיובי אותו יצרה הממשלה. נכון, ההנחיות החדשות ימנעו קרוב לוודאי יצירת חובות בבנקים, ואז יוכל המפקח לטפוח לעצמו על השכם בהבעה דומה לזו שהייתה לקיסר נירון, כאשר ניגן בכינורו אל מול רומא בוערת.
שר האוצר וראש הממשלה הבהירו למגזר הפרטי, שימי ההתערבות הממשלתית בכלכלה עברו מהעולם, ומעתה ינתן חופש פעולה לכוחות השוק. אך קשה למצוא דוגמא מובהקת יותר של התערבות ביורוקראטית בכלכלה, מאשר ניסיון של הבנק המרכזי להכתיב לבנקים מסחריים, למי וכמה אשראי הם יכולים לתת. איש לא שומע את זעקת הלווים הקטנים - בעלי העסקים המשפחתיים, הקטנים והבינוניים, שרגילים היו לסמוך על סניף הבנק השכונתי שיסבול חריגה של כמה אלפי שקלים לתקופה קצרה. התעקשות מיותרת הורסת, בפועל ויום-יום, עשרות ומאות עסקים כאלה, המהווים בסיס אמיתי לכלכלת שוק ישראלית.
המאמר התפרסם בגלובס, 22 במרץ 2004
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה