ממשל הגון, השואף לקדם יוזמה חופשית, חייב לתמוך ביזמים שנטלו סיכונים. לא להפקיר ולנצל אותם. ספק שירות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך ארוך של מכרזים ובדיקות, מחוייב בשקיפות ובאיכות, והכל למען הכבוד והכסף שבחוזה הנחשק. כשהמדינה הופכת לחייב מפוקפק, הוא יוצא ניזוק. הראשונים שנפגעו היו העצמאים: החוב הכולל של המדינה לעצמאים נאמד במיליארד שקל.
מאז שהונהגה באוצר מסורת של קיצוצים החוזרים על עצמם, פשטה במגזר הציבורי תופעה חמורה של אי-תשלום לספקים במועד. ספק שירותים או קבלן שמתקשר עם המדינה יכול אמנם להיות עדיין בטוח, כי הוא יקבל את כספו, אך אין לו יכולת הערכה מציאותית בנוגע לזמן שבו יתבצע התשלום.
בנוסף לכך שמשרד האוצר אינו מקפיד על ביצוע התחייבויות משרדים ורשויות שונים למגזר הפרטי, מאגף החשב הכללי (החשכ"ל) יצאו הנחיות המורות לחשבי משרדים לעכב תשלומים אלה.
הסיבה העיקרית להתנהגות זו של האוצר היא חיבתו למשחקים חשבונאיים. לחשכ"ל יש "תאריכים קדושים", לקראתם הוא מנסה לעתים לייפות את הספרים. בדרך כלל קשורים תאריכים אלה לקבלת חוק התקציב וחוק ההסדרים. ארגונים כלכליים סבלו במשך שנים בשקט את ההפרה השיטתית של נורמות חוזיות אלמנטריות. הסיבה היתה נעוצה בעוצמתה של הממשלה, המפעילה תקציב רכש עצום, על רקע פעילות עסקית ממותנת. אלא שככל שהורע המצב הכלכלי, כך החמירה הבעיה.
ספק שירות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך ארוך של מכרזים ובדיקות, הוא מחויב בשקיפות וברמת איכות, והכל למען הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן, כאשר הופכת המדינה לחייב מפוקפק, פוגע הדבר ביצרנים ובחברות.
הראשונים שנפגעו היו העצמאים והקבלנים. החוב הכולל של המדינה לקבלנים נאמד במאות מילוני שקלים, ולעצמאים במיליארד שקל, בהם כ-150 מיליון שקל חובות של משרד החינוך; כ-30 מיליון חובות של מע"צ; כ-50 מיליון שקל חובות של רכבת ישראל. כך שקשה שלא להטיל על האוצר את האחריות לקריסת כ-100 אלף עצמאים בשלוש השנים האחרונות.
כך המדינה שולחת מסר בנוסח: "אם תהיה חזק, הכללים לא חלים עליך ומותר לכופף את הפראייר שהסכים לעשות איתך עסקים". לאחרונה התבשרנו שראשי האוצר קלטו משהו מרחשי ליבו של המגזר הפרטי. שר האוצר, בנימין נתניהו, הודיע כי ישחרר כ-400 מיליון שקל לתשלום חובות לקבלנים. הוא הטיל על החשכ"ל החדש לפתור את הבעיה שקודמיו היו אחראים לייצורה.
אך אליה וקוץ בה. אמנם הכסף שוחרר על הנייר. אלא שהשביתה במשרדי הממשלה, שנמשכה יותר מארבעה חודשים, מנעה את העברת התשלומים לספקים ולחברות. במקרה של קבלני בנייה, הוחמר מצבם הקריטי ממילא. בזמן שרוכשי דירות אינם יכולים לקבל משכנתא או לבייל חוזה, תקועים קבלנים עם פרוייקטים של בנייה, עם פועלים שצריך לשלם להם שכר, עם הוצאות מימון לבנקים והוצאות אחרות. במקום שהממשלה תעמיד אשראי חירום למגזרים שנפגעו מהשביתה, כפעולת-נגד לשביתת ההסתדרות, היא ספקה כפיים בחוסר מעש.
כך נוצר מצב טראגי-קומי, שבו המדינה מקימה מידי פעם קרנות סיוע לעסקים במשבר, ובו-בזמן חונקת אותם במעשה ובמחדל. ההיגיון הפשוט, שלפיו הזרמה סדירה של אמצעים נזילים לעסקים היא דרך טובה ופשוטה לספק לעסקים אורך נשימה וגם להחזיר חלק מהכסף ששולם לקופתה על ידי מיסים, לא הופעל. מצב כזה אינו יכול להימשך עוד. החלטה ליזום עסק פרטי היא רבת סיכונים אפילו בסביבה עסקית תומכת, לא כל שכן בישראל הסובלת ממיסוי גבוה, מביורוקרטיה ומחוסר ודאות כרוני. ממשל דמוקרטי אחראי, השואף לקדם חברה חופשית ומתפתחת, חייב לתמוך באזרח יוזם, יוצר, שנוטל סיכונים, ולא להפקירו או לנצל אותו.
כשם שהיו מי שדאגו להבטיח הספקת שירותים חיוניים לקהל למרות השביתה, כך היה עליהם להבטיח כי אנשי עסקים הגונים, שעמדו בהתחייבויותיהם החוזיות, יקבלו בזמן את התמורה המגיעה להם. קשיי נזילות הנגרמים מעיכוב תשלומים הם מהסיבות העיקריות לקריסת עסקים. אסור שהממשלה והכנסת יעמדו מנגד.
אסור להסתפק בכוונות הטובות של האוצר. על הכנסת והממשלה לעגן בחקיקת חירום את המחויבות הבסיסית: לשלם חובות לספק בזמן קצוב, ולהגדיר פעילות זו כ"שירות חיוני", מה שיאפשר גם להוציא צווי ריתוק לעובדי מדינה האחראים על העברת תשלומים. כך תיווצר מסגרת מחייבת שתשקם את האמון הפגוע של המגזר הפרטי העסקי במדינה. בלי טיפול ראוי ושיקום האמון עלולות תחזיות האוצר על יציאה מהמיתון להישאר על ניירותיו בלבד.
המאמר התפרסם בגלובס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה