הבעיה המרכזית במערכת היחסים בין הבנקים לבין העסקים, בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים, איננה העמלות, המצב חמור הרבה יותר.
רבות כבר נכתב על תפקודם הלקוי של הבנקים בכלכלה הישראלית. בתקופה האחרונה הפך הדיון, ממקצועי לפומבי והביא עמו סממנים מוכרים של מאבק ציבורי – הפגנות, מדבקות ואוהלי מחאה. טבעי שאנשי כלכלה מעשיים יחושו שלא בנוח במצב כזה. גל הדמגוגיה שמלווה בדרך כלל תופעות מהסוג הזה, שוטף את הנימוקים האובייקטיבים ואת הדיון הרציונלי. ויחד עם זאת, יש להביט נכוחה אל פני המציאות הכלכלית, בה תפקוד הבנקים אכן מעורר סימני שאלה.
אקדים ואומר - הבעיה המרכזית במערכת היחסים בין הבנקים לבין העסקים - בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים - איננה העמלות. המצב חמור הרבה יותר כיועצים המתמחים בסיוע לעסקים משפחתיים, קטנים ובינוניים, אנו נתקלים מדי יום ביומו במקרים, המעידים על תופעה מסוכנת - הבנקים פשוט אינם רואים את ההבדל המהותי בין חשבון של משק בית לבין ניהול פיננסי של עסק. החמרת הדרישות למזעור הסיכונים הבאה מצד המפקח על הבנקים הביאה לכך, שדרישה לאיזון פיננסי מתמיד הפכה לאורים ותומים במערכת הבנקאית. כך נוצרים מצבים אבסורדים, בהם עסק קטן המפרנס את בעליו בכבוד, שוקע ופושט רגל לעיתים בגלל אי-יכולת של בעליו לגייס אשראי נוסף לטווח קצר של כמה עשרות אלפי שקלים.
הבנק איננו "עוד גוף כלכלי". ככל שייגדל מספר הבנקים הפועלים בישראל, תישאר המערכת הבנקאית מונופול לא-טבעי על משאב עיקרי המאפשר תפקוד הכלכלה - כסף. יש לזכור, כי בנק זה גורם כלכלי יחיד, אשר לא מייצר את המוצר בו הוא סוחר. המדינה מאפשרת לבנקים לשמש מתווכים בהזרמת ההון הנזיל לכלכלה, כי היא מאמינה ביכולתם לעשות זאת טוב יותר. לעניות דעתי, הכוונה לא הייתה לניפוח הכנסות הבנקים, אלא בעיקר לאפשר לגופים פיננסיים פרטיים להוביל ולתמוך בצמיחה כלכלית מסביבם. לצורך כך מעמידה המדינה בטחונות והגנות לבנקים ומספקת להם סביבת פעילות בטוחה. אך הבנקים הישראלים אינם מנצלים זאת כראוי.
וכי לאיזה מצב כלכלי אמורה לשאוף מדינה דמוקרטית? הרי אין זה סביר שנרצה לראות בישראל כלכלת הפירמות הגדולות, המעסיקות אלפי עובדים במעמד של פועלים שכירים ומכתיבות את תנאי השוק. במציאות שלנו הרבה יותר רצוי לאפשר התמודדות שווה בין מספר רב ככל האפשר של שחקנים כלכליים עצמאיים - בעלי עסקים קטנים ובינוניים ועצמאים למיניהם. זה טוב לשוק הפנימי, טוב לתעסוקה וטוב לדמוקרטיה. אך הבנקים אינם מבינים ואינם מבצעים את המשימה הזו.
בין אם מדובר בהפנמה מוגזמת של דרישות הנמכת הסיכונים של הרגולטרוים או בחוסר הכשרה של כוח אדם בנקאי, התוצאה היא אותה תוצאה – הבנקים מפגינים ידידות רבה מידי ללווים גדולים ומתכחשים ללווים הקטנים.
כיצד ניתן לשנות את המצב? בראש וראשונה, יש לדרוש מהמפקח על הבנקים לסמן לעצמו כמטרה את הגברת שיתוף הפעולה בין הבנקים לבין העסקים הקטנים המנהלים בהם חשבונות. יש לדרוש, כי הכשרת עובדים פנים בנקאית תקנה להם תודעה של לווי עסקי. יש להרחיב את תחומי הסיכון המקובל בעבודה עם לקוחות מסוג זה, אשר חלים על מנהלי הסניפים.
בנוסף לכך, חייבת המדינה לספק אמצעי סיוע חרום לעסקים שכבר הגיעו למשבר פיננסי. הניסיון המצטבר מוכיח, כי במקרים רבים מאוד - רבים מדי – קשיי הנזילות של העסק אינם נובעים מהתנהגות של בעליו, אלא מצירוף נסיבות חיצוניות, שהתנהלות אטומה ולא-קאופרטיבית של הבנק משחקת בו תפקיד נכבד מאוד. התערבות מקצועית בזמן יכולה להציל עסק כזה מקריסה ואת בעליו ועובדיו מהצטרפות למעגל המובטלים עם כל ההשלכות על קופת המדינה.
ולבסוף, יש לקדם ולזרז הרחבת המעגל של מוסדות פיננסיים המוסמכים לתת אשראי, בראש ובראשונה חברות הביטוח. ככל שתלך ותגבר התחרות בתחום הבנקאות, כך ניתן לקוות שבמסגרת עליית ההתעניינות בלקוח בכלל ישתפר גם היחס לעסק קטן בפרט.
המאמר התפרסם בעיתון הארץ
רבות כבר נכתב על תפקודם הלקוי של הבנקים בכלכלה הישראלית. בתקופה האחרונה הפך הדיון, ממקצועי לפומבי והביא עמו סממנים מוכרים של מאבק ציבורי – הפגנות, מדבקות ואוהלי מחאה. טבעי שאנשי כלכלה מעשיים יחושו שלא בנוח במצב כזה. גל הדמגוגיה שמלווה בדרך כלל תופעות מהסוג הזה, שוטף את הנימוקים האובייקטיבים ואת הדיון הרציונלי. ויחד עם זאת, יש להביט נכוחה אל פני המציאות הכלכלית, בה תפקוד הבנקים אכן מעורר סימני שאלה.
אקדים ואומר - הבעיה המרכזית במערכת היחסים בין הבנקים לבין העסקים - בעיקר העסקים הקטנים והבינוניים - איננה העמלות. המצב חמור הרבה יותר כיועצים המתמחים בסיוע לעסקים משפחתיים, קטנים ובינוניים, אנו נתקלים מדי יום ביומו במקרים, המעידים על תופעה מסוכנת - הבנקים פשוט אינם רואים את ההבדל המהותי בין חשבון של משק בית לבין ניהול פיננסי של עסק. החמרת הדרישות למזעור הסיכונים הבאה מצד המפקח על הבנקים הביאה לכך, שדרישה לאיזון פיננסי מתמיד הפכה לאורים ותומים במערכת הבנקאית. כך נוצרים מצבים אבסורדים, בהם עסק קטן המפרנס את בעליו בכבוד, שוקע ופושט רגל לעיתים בגלל אי-יכולת של בעליו לגייס אשראי נוסף לטווח קצר של כמה עשרות אלפי שקלים.
הבנק איננו "עוד גוף כלכלי". ככל שייגדל מספר הבנקים הפועלים בישראל, תישאר המערכת הבנקאית מונופול לא-טבעי על משאב עיקרי המאפשר תפקוד הכלכלה - כסף. יש לזכור, כי בנק זה גורם כלכלי יחיד, אשר לא מייצר את המוצר בו הוא סוחר. המדינה מאפשרת לבנקים לשמש מתווכים בהזרמת ההון הנזיל לכלכלה, כי היא מאמינה ביכולתם לעשות זאת טוב יותר. לעניות דעתי, הכוונה לא הייתה לניפוח הכנסות הבנקים, אלא בעיקר לאפשר לגופים פיננסיים פרטיים להוביל ולתמוך בצמיחה כלכלית מסביבם. לצורך כך מעמידה המדינה בטחונות והגנות לבנקים ומספקת להם סביבת פעילות בטוחה. אך הבנקים הישראלים אינם מנצלים זאת כראוי.
וכי לאיזה מצב כלכלי אמורה לשאוף מדינה דמוקרטית? הרי אין זה סביר שנרצה לראות בישראל כלכלת הפירמות הגדולות, המעסיקות אלפי עובדים במעמד של פועלים שכירים ומכתיבות את תנאי השוק. במציאות שלנו הרבה יותר רצוי לאפשר התמודדות שווה בין מספר רב ככל האפשר של שחקנים כלכליים עצמאיים - בעלי עסקים קטנים ובינוניים ועצמאים למיניהם. זה טוב לשוק הפנימי, טוב לתעסוקה וטוב לדמוקרטיה. אך הבנקים אינם מבינים ואינם מבצעים את המשימה הזו.
בין אם מדובר בהפנמה מוגזמת של דרישות הנמכת הסיכונים של הרגולטרוים או בחוסר הכשרה של כוח אדם בנקאי, התוצאה היא אותה תוצאה – הבנקים מפגינים ידידות רבה מידי ללווים גדולים ומתכחשים ללווים הקטנים.
כיצד ניתן לשנות את המצב? בראש וראשונה, יש לדרוש מהמפקח על הבנקים לסמן לעצמו כמטרה את הגברת שיתוף הפעולה בין הבנקים לבין העסקים הקטנים המנהלים בהם חשבונות. יש לדרוש, כי הכשרת עובדים פנים בנקאית תקנה להם תודעה של לווי עסקי. יש להרחיב את תחומי הסיכון המקובל בעבודה עם לקוחות מסוג זה, אשר חלים על מנהלי הסניפים.
בנוסף לכך, חייבת המדינה לספק אמצעי סיוע חרום לעסקים שכבר הגיעו למשבר פיננסי. הניסיון המצטבר מוכיח, כי במקרים רבים מאוד - רבים מדי – קשיי הנזילות של העסק אינם נובעים מהתנהגות של בעליו, אלא מצירוף נסיבות חיצוניות, שהתנהלות אטומה ולא-קאופרטיבית של הבנק משחקת בו תפקיד נכבד מאוד. התערבות מקצועית בזמן יכולה להציל עסק כזה מקריסה ואת בעליו ועובדיו מהצטרפות למעגל המובטלים עם כל ההשלכות על קופת המדינה.
ולבסוף, יש לקדם ולזרז הרחבת המעגל של מוסדות פיננסיים המוסמכים לתת אשראי, בראש ובראשונה חברות הביטוח. ככל שתלך ותגבר התחרות בתחום הבנקאות, כך ניתן לקוות שבמסגרת עליית ההתעניינות בלקוח בכלל ישתפר גם היחס לעסק קטן בפרט.
המאמר התפרסם בעיתון הארץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה