הקרנות הפרטיות כגשר בין הגופים המוסדיים לשדרת העסקים המרכזית של ישראל

"עד 2020 הנכסים שבידי המוסדיים יותר מאשר יכפילו את עצמם" – כך העריך לאחרונה פרופ' יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה. רבות נכתב על כך שבתוך כמה שנים סכומי הכסף בידי הגופים המוסדיים יהיו גדולים מאלה שבידי הבנקים. עקב המגבלות שמטיל המפקח על הבנקים ושל באזל 3, גם הגמישות תהיה בידם של הגופים המוסדיים.

בשנים האחרונות גופים אלה העמידו כסף ללווים הגדולים, אך היום ברור לכולם שהמציאות הולכת ומשתנה לנגד עינינו. לאחרונה, יותר ויותר חברות לא מצליחות לעמוד בהתחייבויות שלהן, ומבקשות לשלם פחות מחובן. בארבע השנים האחרונות 'נעלמו' בדרך זו למעלה מ-20 מיליארד שקלים, ולאחרונה התבשרנו על מיליארדים רבים שצועדים לאותו כיוון.

הבעיה לאמתו של דבר סבוכה יותר. המוסדיים מלווים גם לטייקונים עצמם וגם לחברות שבבעלותם. בנוסף, הגופים שבבעלות הטייקונים עצמם, כדוגמת כלל ביטוח של דנקנר והפניקס של תשובה, מלווים זה לזה. אם תבדקו את חברות הביטוח ואת קופות הגמל תראו שגם הן מלוות כל אחת בתורה, ובמקביל, לאותם הגופים בדיוק, וההבדל הלא גדול הוא בסכומי ההלוואה. כדאי לזכור את הנחות העבודה שעמדו בבסיס מתן ההלוואות על ידי המוסדיים והבנקים לאגרקסקו. שם החשיבה היתה שמדובר בחברה ממשלתית והמדינה לא תתן לה ליפול, אבל זה הסתיים בהתרסקות כואבת.

בשורה התחתונה, ניתן לראות בבירור שיש מעט מאוד לווים גדולים, וכולם מלווים להם הרבה מאוד כסף. נוצר למעשה ריכוז של סיכונים, כאשר היום אנו רואים רק את חלקו של הקרחון. נראה כי לא בנק ישראל ולא גורמים רגולטוריים אחרים מילאו את חובם כאשר הסוסים היו עדיין באורווה.

מה הפיתרון?

שם המשחק היה ועודנו "פיזור סיכונים". עתה, משנסגרות הפרצות וכללי המשחק מוגדרים מחדש, עולה שאלה אמיתית אצל המוסדיים – איך ואיפה להשקיע את כספי החוסכים?

לכאורה, נכון וצודק לצפות שחלק מהכספים שמגיעים אל המוסדיים משדרת העסקים המרכזית של ישראל, אותם עסקים בינוניים שמייצרים 50% מהתל"ג שלה, יחזור לשם על ידי הגופים הללו. במקום זאת, נוצר אבסורד – אין קשר בין המוסדיים לבין המפעלים שמשוועים להשקעה לצורך צמיחה. במקום למנף את הכלכלה הישראלית שהיא מקור כוחם של הגופים הללו, הם מעדיפים להשקיע במקדונלד'ס בניו יורק ובבניית שיכונים ברומניה, ולהשאיר את צינור ההזנה המרכזי שלהם עצמם בלא אשראי ובלא מקורות.

אחד האפיקים שכבר נמצאים בצמיחה אצל המוסדיים הוא השקעות פרטיות. הכוונה היא להשקעה ישירה בחברה מסוימת שלא באמצעות אג"ח. בשנת 2012, בוצעו השקעות פרטיות בהיקף של 9 מיליארד שקלים, אמנם רק 2% מהיקף האשראי בשוק המוסדי, אך עדיין מדובר בגידול פי שלושה בהשוואה ל-2010.

להערכתי, תחום זה ילך ויתפתח בתקופה הקרובה. המוסדיים ישקיעו יותר ויותר בקרנות ההשקעה הפרטיות. שם, בסכום דומה להשקעה פרטית בחברה בודדת, המוסדיים יוכלו לקבל פיזור סיכונים גבוה הרבה יותר. שהרי, בסופו של יום, פיזור סיכונים וניהולם הוא שם המשחק.

הקרנות הפרטיות יכולות לשמש גשר איתן בין שני הצרכים הדוחקים של המשק הישראלי: אפיקי השקעה ופיזור סיכונים למוסדיים מכאן, ומשאבים לצמיחה עבור שדרת העסקים המרכזית של ישראל מכאן.