4 קושיות על הגז

באווירת ה"עליהום" הנוכחית, שבה מי שאומר מילה שמתפרשת כתמיכה ב"בעלי הון" וב"טייקונים", מתויג אוטומטית כמשת"פ שלהם, חלקכם עלולים לחשוב שאני מקבל כסף מיצחק תשובה. ובכן, אני לא מכיר את תשובה, ואין לי קשר עסקי איתו. לכן, קראו את דבריי כפשוטם.

אני כותב מ"פוזיציה" אחת: כאזרח ישראלי משלם מסים, שחי ונהנה משגשוג הכלכלה הישראלית; כמשקיע בתעשייה שזקוק לכך שמפעלים יצמחו; כמי שרוצה שהמשק ייצר כמה שיותר מקומות עבודה - ומודאג מכך שההתנצחות האינסופית עם יזמי הגז, תשיג את ההיפך מכל אלה.

אני לא מזלזל בטיעונים העקרוניים, המוסריים, של המאבק ביזמי הגז; וגם לא שולל את זכות המדינה להרוויח ממשאבי הטבע שלה, ולשמור את הגז לשימוש מקומי. אני גם מקבל את הטענות נגד התנהלות היזמים, שלפי דיווחים בתקשורת, חלקם נקטו דרך בריונית, והרוויחו חלק מהמשטמה נגדם. אבל בעסקים ובפוליטיקה לא צריך להיות רק צודק, צריך להיות גם חכם - ובמיוחד כשמתנהלים מול בעלי המאה.

התנהלות המדינה מול יזמי הגז מעלה ארבע קושיות מעשיות, שכדאי לתת עליהן את הדעת, שיבליטו את חשיבות הבעיה והצורך בפתרון מהיר:

1. כמה כסף, פיתוח וייצור, יצוא ומקומות עבודה, הפסידו המשק והתעשייה מהעיכובים בחיבור מתקני הגז ליבשה, ומאי-הקמת המערכת להולכת הגז למפעלים, בשל סחבת ביורוקרטית-תכנונית, רגולציה מיותרת, לחצים של חברת החשמל מצד אחד וארגוני איכות הסביבה מצד שני?

כמה נזק סביבתי וזיהום אוויר נגרמו בעשרות השנים שמפעלים ממשיכים לייצר בסולר במקום בגז טבעי, בגלל הסחבת הביורוקרטית שבכלל נועדה להגן על הסביבה? וכמה מפעלים יצרניים, יצואנים ומעסיקים בגליל, בהרי ירושלים, בשרון ובוואדי ערה, נסגרו, בגלל שמערכת ההולכה היבשתית עדיין לא הגיעה אליהם?

2. כמה כסף והכנסות הפסידו המשק והמדינה מהעיכובים בהפקת הגז, כתוצאה מסכסוכים משפטיים, פוליטיים ותקשורתיים בין המדינה והארגונים החברתיים לבין היזמים - על התמלוגים, היצוא ומבנה השליטה בתאגיד הגז? תסריט קצר להמחשה: נניח שהמדינה הייתה מוותרת במאבקיה, לרבות בהקמת ועדת ששינסקי, ושהממונה על ההגבלים העסקיים לא היה פועל לפירוק הכפוי של תאגיד הגז. במצב כזה, רוב הגז היה מגיע ליזמים ולא למדינה, והם, היזמים, היו מתחילים לייצא גז ללא שהיות. בתסריט כזה, מאגר תמר היה פועל כבר ב-2011 ולא ב-2013; מאגר לווייתן המשותק, כבר היה מספק גז; ומאות מפעלים היו נהנים ממנו.

אמנם בתסריט כזה המדינה הייתה מפסידה על הנייר מיליארדי שקלים של הכנסות עתידיות, אבל מנגד היא הייתה מרוויחה בפועל, בטווח הקצר והמעשי, מהמסים (הנמוכים) שהיזמים היו משלמים בכל מקרה, ממיסוי המפעלים שעברו לשימוש בגז ומתחנות-הכוח הפרטיות שתלויות בגז, וגם מאי-תשלום דמי-אבטלה לעובדים שפוטרו מהמפעלים בשל הברברת וסכסוכי "צדק".

חשבו כמה בעיות חברתיות כואבות היו נחסכות אם הגז הטבעי היה מספק לנו "רק" עוד כמה אלפי, ובעצם עשרות-אלפי, מקומות עבודה?

3. נניח שתאגיד הגז אכן יפורק, ותשובה ושותפיו יצטרכו להיפרד ממאגר "לווייתן". האם אחרי שיזמים ראו את התנהלות המדינה מול התאגיד הקיים ועם אילו בעיות הוא מתמודד, הם יעמדו בתור כדי לרכוש אותו?

ואולי מרוב צדק וביורוקרטיה נישאר עם "לווייתן לבן" - מאגר גז ענק, רווחי על הנייר, שאף חברה לא תעז לקחת ולהפעיל אותו? האם גם אז כדאי למדינה להיות "צודקת" ולפרק את התאגיד במקום להיות חכמה?

4. ושאלה נוספת מהתחום הפוליטי: בתקופה כל-כך רגישה ביחסי ישראל וארצות-הברית, האם כדאי לנו מכל מיני סיבות ומאבקי "צדק", אינטרסים ואגו, להסתכסך עם חברת נובל-אנרג'י, בעלת כשליש מתמר ומלווייתן, שגם מוכרת את הגז שלה למדינות ערביות?

הממשל האמריקני כבר הודיע לממשלת ישראל, שהוא אינו מרוצה ממהלכיה נגד "נובל" בכלל וממהלך הפירוק הכפוי בפרט. בניגוד לישראל, הממשל מבין את חשיבות העסקים לכלכלת ארה"ב, ואינו מהסס לפעול למענם גם בדרכים כוחניות. האם זה הזמן הנכון להיכנס איתו לעימות על כך?

הכותב הוא מייסד קרן איתן

חונקים את המשק- הבירוקרטיה בישראל 2015

יוקר המחיה מאמיר והשכר תקוע, מחירי הדירות בשמיים, הצמיחה נעלמה, מפעלים קורסים, האבטלה גואה, ומר ישראלי מחפש מוצא ממצוקתו. המפלגות, שהודיעו על מערכת בחירות "כלכלית-חברתית", מתחרות ביניהן מי תהיה "חברתית" יותר, ותבטיח פתרונות מושלמים יותר למצוקה, לעוני ולהוזלת הדיור.

אבל הצצה למצעים הכלכליים-חברתיים שפרסמו המפלגות (פרט למפלגת השלטון, שאינה עוסקת בזוטות כגון אלה), מגלה שהן אינן מציעות פתרון, אלא את החמרת הבעיות. התשובה שלהן לכל סוגיה שדורשת פתרון יצירתי היא - החמרת הפיקוח והקשחת הרגולציה; וכשהבעיות יחמירו במקום להיפתר - עוד פיקוח ועוד רגולציה.

הנה כמה דוגמאות:

המצע של "כולנו" - מפלגתו של משה כחלון, יוזם רפורמת הסלולר המוצלחת, והאיש שמבטיח שווקים חופשיים ומאבק בביורוקרטיה. במצע זה נכתב כי המדינה תפקח על שוק השכירות ושכר הדירה; תפרק בכוח ובכפייה את התאגיד שמפיק גז מחופי ישראל; תחמיר את הפיקוח על הבנקים והמערכת הפיננסית, תגביל את העמלות ודמי הניהול שהם גובים, תפריד בכפייה את חברות האשראי מהבנקים, ותגביר את הפיקוח על ההשקעות הפנסיוניות.

ובמפלגות השמאל - האמונה העיוורת ברגולציה חזקה עוד יותר. ב"מחנה הציוני" מציעים פיקוח על מחירים, מגז, דרך השכרת דירות ועד מוצרי צריכה; בנייה מסובסדת של דירות להשכרה ופיקוח ממשלתי על מחיריהן, סגירה ואיסור על קיום שר"פ בבתי-החולים, הלאמת גני-הילדים הפרטיים, העלאת שכר-המינימום, החמרת הפיקוח על חוקי עבודה.

במרצ - מציעים לבנות דירות ביוזמה ממשלתית מלאה; לפרק את תאגיד הגז; לכפות על חברות ההחזקה להתפרק כדי להפריד בין נכסיהם הריאליים לפיננסיים; להגביל את שכר הבכירים במגזר הציבורי והפרטי; להנהיג מס ירושה ולהעלות מסים נוספים.

המפלגות הדתיות - נראה כי אלה מתגעגעות לשלטון הפקידים של ימי ראשית המדינה. בש"ס - מבטיחים להכביד את נטל המסים על העשירים, להעלות את שכר-המינימום, לבנות דיור ציבורי ודירות מסובסדות במחיר מפוקח.

בבית היהודי - מבטיחים למנוע את "הפרטת הקרקעות" (העברת בתים לבעלות יושביהם), להאיץ את הבנייה המסובסדת בהתנחלויות, להחמיר את הפיקוח על אמצעי התקשורת.

תגידו, השתגעתם? הרעיונות הללו נולדו אולי מכוונות טובות, אך הרי כולם כבר נוסו, בארץ ובעולם, ונכשלו כישלון צורב.

בארה"ב למשל, קיימת מסוף המאה הקודמת הגבלה על שכר הבכירים בשוק ההון (באמצעות ביטול הטבות-מס מעל רף מסוים). אבל השכר ממשיך לעלות בתלילות. מנהלים לא הפסיקו להפריש לעצמם משכורות עתק; והם פשוט משלמים עליהם מסים גבוהים יותר. וכך, בעלי המניות, החוסכים, המשקיעים הקטנים, כל אלה מממנים כעת גם את משכורות העתק וגם את תוספת תשלומי המס.

בערים רבות בעולם - מונטריאול, סידני, שטוקהולם, פריז, ברלין - קיים פיקוח על שוק השכרת הדירות זה שנים רבות. האם שכר-הדירה בהן נמוך יחסית לערים ללא פיקוח - תל-אביב, ירושלים, מדריד ולונדון? והיכן יש מבחר גדול יותר של דירת להשכרה וקל ומהר יותר למצוא אותן? והאם ניתן לאכוף באמת חוק כזה, שמהווה התערבות בחוזה אישי בין שני אנשים פרטיים? ומה מעלה באמת את המחירים - השוק, או ועדות התכנון שמעכבות את תוכניות הבנייה, את הפשרת הקרקעות ואת שיווק הנדל"ן ליזמים ולרוכשים?

ובישראל - גם אצלנו לא חסרות דוגמאות למחדלים מהשנים האחרונות. אם יש משהו שמנע את פיתוח מאגרי הגז, תמר ולוויתן, זוהי הרגולציה הפיננסית, שכפתה על היזמים לפתוח הסכמים ארוכי-טווח עם המדינה; והרגולציה התכנונית, שעיכבה את הקמת התשתית להולכת הגז, וכפתה על היזמים תלות בצינור הולכה אחד. קשה להעריך כמה בדיוק עלתה הרגולציה הזאת למשק, אך מדובר במיליארדים.

גם הפיקוח על עמלות הבנקים אינו דבר חדש. בנק ישראל מגביל את העמלות חדשות לבקרים, אך הצרכן משלם את כספי העמלות שנחסכו ממנו בדרכים אחרות, כמו אובדן ריבית על היתרה, והעלאת הריבית על ההלוואות. גרועה עוד יותר הייתה הרגולציה על דמי-הניהול על ההשקעות, פיקוח שגרם למשקיעים המוסדיים להפסיק להשקיע בתעשייה, והביא לצמצום ולהפסקת פעילות של מפעלים.

לא להגבלות חדשות ולרגולציה נוספת אנחנו זקוקים, אלא לביטול ההגבלות, להגמשת התקנים, לפתיחת השוק לתחרות, לאישורי בנייה ולשחרור קרקעות ליזמים, לאשראי לעסקים קטנים ובינוניים, ליד חופשית ליזמים, ולאישורי כניסה לשחקנים חדשים ורעבים לשוק.

ובימים אלה אנו זקוקים למנהיגים אמיצים, ולא לפוליטיקאים שימכרו לנו חלומות ורודים של גן-עדן בולשביקי, שבו המדינה הכול-יכולה תדאג לכולנו. דרושים לנו מנהיגים שייתנו לשוק, לתחרות ולרוח היזמות היהודית-ישראלית לעבוד, ליזום ולאזן את עצמם, וישחררו את הכבלים שחונקים אותנו יחד איתם.

הכותב הוא מייסד "קרן איתן"

אף אחד לא מדבר על העסקים הקטנים!

בשעה שבמערכת הבחירות הנוכחית עומד השיח החברתי־כלכלי בראש סדר העדיפויות של הפוליטיקאים, מצב העסקים הקטנים והבינוניים לא מוזכר כמעט. כולם מדברים על יוקר המחיה, הכנסת מוצרים לפיקוח ושלל רפורמות, אבל שוכחים להצביע על הבעיה האמיתית: אלפי עסקים קטנים ובינוניים קורסים מדי שנה.

חלק גדול מהחברות והעסקים הסוגרים את שעריהם, אינם עושים זאת בגלל מוצר לא טוב או מחסור במכירות, אלא בגלל מצוקת מזומנים שנהפכת למחסור באשראי. בעיה זו כמעט זכתה לטיפול בכנסת הקודמת, אך ברגע האחרון עלתה על שרטון.

מצוקת האשראי של חברות ועסקים בישראל היא יומיומית. מרגע קבלת הזמנה גדולה, נרכש ציוד יקר, משולמות משכורות, ועוד הוצאות רבות הנובעות ממנה. כל זאת בשעה שהתמורה מביצוע העבודה יכולה להתקבל גם לאחר חצי שנה ואפילו יותר. מצב זה יוצר בקרב מבצע העבודה מחנק אשראי שגורם לקריסת גופים רבים. ייתכן שהניהול מצוין, צוות המכירות והעובדים מתפקדים, אך לחברה אין תזרים מזומנים כדי להמשיך בפעילות.

לפי הצעת החוק שוטף פלוס 30, שהגישו הח"כים שלי יחימוביץ' (העבודה) ורוברט אילטוב (ישראל ביתנו), המדינה, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות יחויבו לשלם לספקים תוך לא יותר מ–30 יום. עבור חברות קטנות ובינוניות במשק הישראלי היתה בכך בשורה של ממש. ישראל, שהיתה נאלצת למצוא מקורות מימון לשינוי הפתאומי בזמני התשלום, היתה זוכה בעתיד למקורות מיסוי גדולים יותר. ישראל היתה יכולה לזכות בעסקים בינוניים שנהפכים לחברות גדולות וגלובליות, ומקבלת את הנתח שהשקיעה בדמות תקבולי מס. יתרה מכך, מספר המועסקים באותן חברות היה גדל, ותקבולי המס ממשכורות העובדים היה הופך את השינוי למשתלם הרבה יותר.

ספק שירות או סחורה למשרד ממשלתי עובר הליך של מכרזים ובדיקות, והוא מחויב בשקיפות וברמת איכות - בשביל הכבוד והכסף הנובעים מהחוזה הנחשק. לכן כשהמדינה דוחה תשלומים באופן סדרתי, הדבר פוגע ביצרנים ובחברות היותר מתקדמות, ממושמעות פיננסית ואיכותיות.

במקרים רבים החברות נמצאות רגע לפני הקפיצה הגדולה והתרחבות לחו"ל. עצם העיכוב בקבלת כספים יוצר אצלן בעיה חמורה. בעסקים מדובר לעתים בתזמון גורלי, מאחר שמחסור במזומנים מונע התקדמות למכרז הגדול הבא.

במצב המשק כיום, לאחר הפגיעה שהסב מבצע צוק איתן, כמעט אין חברה שיכולה להרשות לעצמה לוותר על חוזה ממשלתי, אך רבות הולכות אליו כמי שכפאן שד. מעבר לנזק הנגרם מעיכוב התשלומים, יש גם נזק מוסרי - שהרי המדינה שאמורה לשמש דוגמה לתקינות מוסר התשלומים, שולחת מסר לשאר השחקנים במשק: אם אתה חזק וגדול, מותר לך לשלם מתי שאתה רוצה. הרי אחת הסיבות שאין דנים בנושא היא שהנפגעים העיקריים, הספקים, מעדיפים ברובם לשתוק כדי לא להסתכן באיבוד החוזה.

מי שחייבים להעלות את הנושא מחדש לסדר היום הם חברי הכנסת שרוצים לזכות באמון הציבור בעוד שלושה חודשים. אלה שישלבו את הדאגה לעסקים בישראל במצע הבחירות שלהם יהיו לא רק חברתיים אלא גם יתרמו לתחרות במשק ולהורדת יוקר המחיה.

הכותב הוא מנכ"ל קרן איתן
 להשקעה בעסקים צומחים

הקיפאון התקציבי- בחירות 2015

מערכות הבחירות בישראל מהוות מזה שנים רבות כר פורה לרעיונות סוריאליסטיים, להמצאות מפוקפקות ומדיניות חסרת אחריות והרסנית. אבל הבחירות הנוכחיות יוצרות סכנה של ממש.

בעבר, משנות ה- 80 ואילך,  נוצרה בארץ נורמה מעוותת שלפיה בחודשים שלפני הבחירות התנהלה "כלכלת בחירות"- וכך כל הפעילות הממשלתית הורחבה כדי להיטיב עם הציבור, ואילו בחודשים שאחרי הבחירות הציבור חטף "גזרות" - תקציבים קוצצו ושירותים והשקעות ממשלתיות צומצמו ובוטלו.

במקביל השתרשה ברוב התקשורת תפיסה, שהיא מעוותת חברתית ושגויה כלכלית, לפיה הבעיה נמצאת בשלב ההרחבה התקציבית וה"בזבוז" שלפני הבחירות- ולא בצמצום התקציבי שמגיע אחריהן.

המצב השתנה מאז. ארבע ממשלות נפלו בגלל שלא הצליחו להעביר את תקציב המדינה, מה שהוביל לארבע שנות בחירות – 2002, 2009, 2013 ו-2015- שבהן משרדי הממשלה קיבלו תקציב שהיווה 1/12 מתקציב השנה הקודמת. זאת, ללא התחשבות בגידול האוכלוסייה, העלאות שכר ופרויקטים מיוחדים. המדינה הוכנסה למחנק תקציבי קיצוני, גם לפני הבחירות וגם אחריהן, וזאת, אחרי שנים ארוכות שבהן התקציבים ממילא צומצמו וקוצצו.

מחנק תקציבי הוא חד משמעית רע לכלכלה. אמנם מדיניות מופקרת שתיצור גירעון ענק תזיק למשק, אבל מדיניות כזאת אינה נהוגה בישראל. הגירעון התקציבי בשני העשורים האחרונים נע בין 0% ל-5%. וכשבודקים את גובה הגירעון בשנה כלשהי, וגובה הצמיחה בשנה שאחריה, מגלים שאחרי שנה של גירעון גבוה הופיעה שנת צמיחה מואצת.

הגירעון ב-2003 עמד על 5% אבל המשק דווקא עבר מצמיחה שלילית ב-2002 לצמיחה חיובית של 1.5% ב-2003 ולצמיחה של 5% ב-2004. שנת 2007 הסתיימה בלא גירעון, אבל הצמיחה ירדה מ-6% ב-2007, ל-4% ב-2008.

בשנת 2009- שהייתה שנת בחירות- הגירעון זינק ל-5%, אבל הצמיחה עלתה מ-1.1% ב-2009 ל-5% ב-2010. 2013- עוד שנת בחירות, הסתיימה בגירעון בינוני של 3.15%. שנת 2014 החלה בצמיחה של 3.2% בשיעור שנתי ברבעון הראשון ירדה ל- 2.2% ברבעון השני, וגלשה לצמיחה שלילית של 0.4% ברבעון השלישי.

הנתונים מראים: תקציב רחב תורם לצמיחה ולא להיפך. הסיבות לא השתנו מאז שג'ון מיינרד קיינס גילה אותן: הממשלה היא היזם, בעל ההון והמשקיע הגדול במשק; כשהממשלה משקיעה, סוללת כבישים ומסילות, מפתחת תשתיות אנרגיה ותקשורת, בונה מבנים, בתי ספר ובתי חולים, יישובים ושכונות, מעניקה אשראי לתעשיינים ורוכשת מהם ציוד - השוק נעשה יצרני ואקטיבי יותר - ולהיפך. השקעות ממשלתיות וצמיחה מגדילים את ההכנסות ממסים, מה שמאפשר לצמצם את הגירעון בלי לפגוע בהשקעות. זאת, כמובן, בנוסף לתועלת הטכנית, החברתית והביטחונית של ההשקעות עצמן.

כל זה קורה פחות ופחות בשנים האחרונות. הממשלה קיצצה תקציבים וביטלה פעילות- המשק קפא על שמריו וכעת הוא עלול להיקלע למיתון. היזמים, התעשיינים והספקים עוצרים השקעות, נכנסים לכוננות ספיגה ומפטרים עובדים, כוח הקנייה יורד והפעילות הכלכלית מצטמצמת.

מדוע, אם כן, ממשלות ממשיכות לקצץ תקציבים ואף לנופף בכך, בעיקר אחרי בחירות - כשהן כבר אינן מנסות "להיטיב עם העם"? מתוך אידיאולוגיה, וגם כדי לסייע לגופים שונים.

צריך לומר את האמת: לא לכולם יש אינטרס בהרחבה תקציבית ובצמיחה. גופים מונופוליסטיים גדולים, קבוצות שליטה שנהנות מאשראי נדיב ורומסות חברות חסרות אשראי, גופים שמעניקים שירותי שמירה, בריאות וחינוך פרטיים המתחרים בממשלה, וגופים שמתקיימים מהלוואת כספים לציבור- זקוקים לממשלה חלשה שתשקיע כמה שפחות. ומדובר בגופים בעלי עוצמה פוליטית גדולה, שהממשלה מחויבת להם.

קיצוץ, דיכוי כלכלי ומיתון הם תמיד רעים, לכלכלה ולחברה, אך כיום הם מהווים סכנה של ממש. משקי הבית בישראל נטלו השנה משכנתאות שיא בהיקף של 51 מיליארד שקלים, שמצטרפים לסכומים דמיוניים שנלקחו בשנים הקודמות. הבנקים מרוויחים, כאמור, מהתייקרות הדירות, מגידול המשכנתאות וגם מהקושי של המשפחות להחזיר אותן, שמאלץ אותן ליטול הלוואות נוספות ולהגדיל את המינוס. עד לגבול מסוים- הגבול שבו הלקוחות פשוט לא יוכלו להחזיר את הכסף. אם הגבול הזה ייחצה, חלילה, המשק ייקלע לסכנה גדולה.

את הסכנה הזאת אפשר עדיין למנוע- אם שר האוצר הבא, יהיה מי שיהיה, יחליט לוותר על ריטואל הקיצוצים וה"גזירות" שלאחר הבחירות, ויעשה בדיוק ההיפך: ירחיב את הפעילות הכלכלית ויזריק כסף למשק. ממילא זה מה שכל המפלגות מבטיחות כיום לעשות. אז אולי פעם אחת, לשם שינוי, גם תקיימו.


הכותב הוא מייסד קרן איתן להשקעה בחברות צומחות

פורסם בעיתון גלובס, ביום חמישי 15 לינואר 2015.

מה עושים כספי הפנסיה שלנו באיי הבתולה? התשובה בפנים

שאלת טריוויה קטנה: האם ביקרתם אי פעם באיי הבתולה (אני לא)? האם אתם מכירים מישהו שחי באיים הללו (אני לא)? האם אתם יודעים למקם את אותם על המפה? והיכן גרים יותר אנשים - באיי הבתולה או בפתח תקווה?

התשובות: איי הבתולה נמצאים בים הקריבי. אלה הם כמה עשרות איים קטנטנים, חלקם שוממים, ותשעה איים גדולים יותר ומיושבים. חלקם שייכים לאוטונומיה תחת שלטון קולוניאלי־בריטי, וחלקם תחת שלטון אמריקאי. בכל האיים יחד מתגוררים כ–135 אלף איש. יש בהם תיירות, אבל אין שום מחצבים משמעותיים, פרט לסוכר, ומעט מאוד תעשייה וחקלאות. במלים אחרות, המקום שליו ונחמד, אבל בלתי חשוב בעליל.

ולמה אני נדרש לעסוק באיים הללו? כי לא פחות מחמש חברות שמגייסות כספים בבורסה לניירות ערך בתל אביב רשומות כחברות בחלק הבריטי של איי הבתולה. חמש חברות, שאם יצליחו להנפיק כאן, יהיו קרוב ל–1% מהחברות הנסחרות בבורסת תל אביב.

מה החברות מחפשות באותם איים? מקלט מס. ממשלת איי הבתולה הבריטיים מאפשרת לחברות זרות, באופן חוקי ורשמי, להירשם כחברות מקומיות (offshore), גם אם בעליהן לא דרכו באיים מעולם ואינם עושים שם דבר. זאת, בתנאי שהחברות אינן עוסקות בעסקי הביטוח, הפנסיה והתעשייה הביטחונית, וגם אינן רוכשות נדל"ן באיי הבתולה. מרבית החברות הללו הן חברות פירמידה, שבבעלותן נמצאות חברות שרשומות במקומות אחרים, והן יכולות להתחמק מתשלום מס חברות ולשלם גם פחות מס הכנסה.

חמש החברות מאיי הבתולה שנסחרות בתל אביב עוסקות בנדל"ן, והן דווקא חברות אמריקאיות, ולא ישראליות. שימו לב ליצירתיות: ההנהלה יושבת בארה"ב, החברה רשומה באיי הבתולה כדי לחסוך מסים, הנדל"ן שהחברות הללו קונות, בונות ומוכרות נמצא בחלקו בישראל ורובו בארה"ב ובמדינות אחרות, והמסחר - בתל אביב. מדוע? ראשית, המס על רווחי הון בישראל הוא 25%, לעומת 33% בארה"ב.

ואולם זו לא בהכרח הסיבה היחידה. ייתכן מאוד שחברות המגלות יצירתיות כה רבה ברישום שלהן, מנסות לבלבל את האויב כדי שלמשקיעים יהיה קשה לאתר אותן במקרה של צרה. בדיקה פשוטה מראה שלפחות אחת מחמש החברות, לייטסטון, נכנסה להליכי פשיטת רגל בארה"ב לאחר שרכשה רשת בתי מלון אמריקאית, אבל ממשיכה לגייס מאות מיליוני שקלים בבורסה שלנו.

האם אתם ישנים בשקט כשאתם חושבים על כך שכספי הפנסיה שלכם מושקעים בחברות כאלה? מילא אם היו חמש חברות בלבד, אבל ייתכן מאוד שהרישום המשולש של אותן חברות, והשאלות הקשות שהוא מעלה, הם רק קצה קרחון, ויש חברות זרות נוספות שמשתמשות בבורסה הישראלית כבית בטוח לעסקים לא בטוחים כל כך.

הפתרון אינו ברגולציה נוספת. בורסת תל אביב סובלת גם ככה מרגולציה עודפת, שחונקת את החברות הטובות ודוחפת אותן להנפיק ולגייס במקומות אחרים. הפתרון נמצא בידי מי שמנהל את הכסף - בתי ההשקעות, קופות הגמל, קרנות הפנסיה, וגם המשקיעים הפרטיים, שכדאי להם מאוד לקחת אחריות על כספם ולבדוק במה הם מושקעים.

התעשייה הישראלית משוועת להשקעות. הבורסה הישראלית מתנהלת במחזורים נמוכים, וגם חברות גדולות מתקשות לגייס בה כסף. כל שקל שמושקע בחברות מאיי הבתולה אינו מושקע בחברות ישראליות בריאות שמייצרות, מייצאות ומעסיקות עובדים, אך מתקשות לגייס אשראי. בנוסף לבורסה, קיימות כיום אלטרנטיבות רבות להשקעה בתעשייה מחוץ לבורסה (גילוי נאות: קרן איתן, שאני עומד בראשה, עוסקת בהשקעות כאלה).

יש גם חברות שמצבן כה קשה שהן לא מנפיקות בשום מקום, ונסגרות חדשות לבקרים בהיעדר אשראי. יש לכם קצת כסף פנוי? מוטב למצוא דרך להשקיע אותו במפעל כמו פרי גליל, ולא בחברה אמריקאית שרשומה באיי הבתולה. לכסף שמושקע בישראל יש כתובת, הוא יוחזר - וגם יספק מקומות עבודה.

הכותב הוא מייסד קרן איתן להשקעה בחברות צומחות http://www.eitan-fund.com

עסקת ברייטפוד-תנובה לא לבד

זוכרים את הסטיקרים שהודבקו למכוניות בשנות ה-90', "אל נא תאמר שלום לחקלאות"? את תחושת הייאוש והפחד במושבים ובקיבוצים? את מאות הכתבות והמאמרים שדיברו על סופה של החקלאות המערבית והישראלית כעובדה מוגמרת?

המציאות נראית שונה מאוד כיום. לא זו בלבד שאוכלוסיית המושבים והקיבוצים שוב גדלה, גם החקלאות עדיין קיימת, ואף הולכת והופכת לאחד מתחומי ההשקעה הלוהטים של השוק המודרני.

רשימה מצומצמת של עסקאות ויוזמות עסקיות מהשבועות האחרונים: איל ההון האמריקני וורן באפט – מהאנשים העשירים בעולם – רכש השבוע בעלות מלאה על חברת אגרולוג'יק מנתניה, המפתחת ומייצרת מערכות אלקטרוניות לשקילת חיות משק, לאחר שרכש את 40% המניות הנותרות מהמייסדים יאן ליכטן ויוחנן הרשטיק; שתי קרנות השקעה גדולות - קרן סקיי וקרן טנא - מנהלות מגעים לרכישת חצי מחברת מרינה פטריות הגליל (סביב שווי של כ-240 מיליון שקלים - פי 2.4 מהסכום שלפיו קנתה קרן KCPS את מניותיה באותה חברת פטריות בשנת 2010); וכמובן, כמו שכבר כתבתי בעבר, ברייט-פוד הסינית שמתעניינת ברכישת תנובה.

העסקאות הללו מצטרפות לשלל עסקאות ומיזמים שנעשו ונעשים בכל רחבי תבל. יזמים ישראלים מקימים חוות חקלאיות מתקדמות ומעניקים הדרכה חקלאית בהודו, באתיופיה, באנגולה, בקוסטה-ריקה ובירדן. חברות ישראליות כמו נטפים ומכתשים אגן, היו ועודן מובילות עולמיות בטכנולוגיה חקלאית – השקייה והדברה, בהתאמה. הן הגדולות ביותר, אבל מאחוריהן יש שובל עצום של חברות אגרו-טק קטנות יותר, וחלקן חדשניות ביותר. לאלה נוסף הייצוא החקלאי הרגיל – ירקות ופירות. מנתוני מועצת הירקות עולה כי יצוא הירקות הוכפל בעשור האחרון וגדל בכ-3% רק בשנת 2013.

להתעניינות המחודשת בחקלאות יש כמה סיבות טובות. ראשית, שוקי ההון העולמיים נמצאים כבר שש שנים בטלטלה. הבורסות נפלו, ואחר כך רשמו עליות חדות, וכעת המשקיעים חוששים מקריסה נוספת. הריביות בעולם נמוכות, והכסף הגדול והקטן מחפש אחר חלופות השקעה.

המוטו החביב על משקיעים כיום הוא Back to Basic: עזבו את ההשקעות המתוחכמות ואת משחקי-הענק הפיננסיים, וחיזרו למוצרים פיזיים שאפשר לראות ולמשש. בישראל, כמו בארצות אחרות שנפגעו פחות מהמשבר – בריטניה, שבדיה, אוסטרליה, סין – חלופת ההשקעה הפופולרית היא נדל"ן, מה שגרם לעלייה חדה ביותר במחירי הדירות ולחשש שגם בענף הזה צמחה בועה.

מנגד, הגידול המתמשך באוכלוסיית העולם, והעלייה הדרמטית ברמת החיים בהודו, סין ומדינות נוספות, יצרו ביקוש עצום למזון ותחושה שמזון, לפחות כמו מוצרי הייטק ואף יותר, הוא ההשקעה של העתיד.

את התוצאה ניתן לראות בבורסות הסחורות העולמיות. מחיר החיטה בבורסות הסחורות עלה מאז קיץ 2010 בשיעור ממוצע של כ-30%, מחיר התירס עלה מאותה תקופה בממוצע בכ-40%, והקפה והכותנה התייקרו בכ-100%. המסקנה היא לאו דווקא לבצע רכישה פיננסית של סחורות או לקנות שדות תירס וכותנה – אלא להשקיע במיזמים חכמים ומצליחים של טכנולוגיה שתייעל את הפקתם.

כשאני אומר "להשקיע" אינני מתכוון רק לחוסכים ולבעלי ההון. מדובר בהשקעה פיננסית מצוינת, וגם אנחנו, כקרן להשקעה בחברות צומחות, חושבים עליה יותר ויותר. אבל אני מתכוון קודם כל למי שממילא נמצא שם – החקלאים עצמם. כך, לדוגמא, עשו חקלאים נבונים שלא מכרו את חלקם בתנובה ב-2007, וכעת הם מחזיקים 5% ממנה ותובעים את חלקם בעסקת ברייט-פוד, שיכול להניב להם מיליונים. אבל הם לא היחידים.

אין זה סוד שהחקלאים סובלים מתדמית גרועה ומיחסים גרועים עם הציבור הישראלי – במידה מסוימת של צדק. מדובר באנשים ממלח הארץ שעבדו קשה לפרנסתם. ואולם, חלקם מתקיימים כיום ממכסות מים נדיבות, העסקת עובדים זרים ומכירה בשוק מונופוליסטי (מוצרי החלב) או מוגן (הירקות) של סחורה יקרה לצרכן הישראלי השבוי.

אבל החקלאים הישראלים אינם באמת זקוקים להטבות הללו. הם מייצרים תוצרת מתקדמת לפי כל השוואה בינלאומית. הרפתות, הלולים, השדות והפרדסים שלהם ממוחשבים ומצוידים בציוד המתקדם בעולם, והם אלופי העולם בהמצאות ובחידושים גנטיים. כל חקלאי ישראלי הוא חברת אגרו-טק קטנה. הוא יכול לנצל בקלות את הידע, היצירתיות והמקוריות שאיתם הוא עובד בשטח, ולהפוך את הפטנטים הקטנים שבהם הם משבח זנים ומשקה שדות לחידושים טכנולוגיים שיפרנסו מיליוני רעבים בעולם – וגם יעשירו אותנו.

המאמר פורסן במגזין גלובס ב-21 במאי 2014. 

ההשתלטות הסינית על חברות ישראליות - עסקאות מדאיגות

לחברות ישראליות אין אשראי – אז הן נמכרות לסינים

בשקט בשקט, מתחת לרדאר של רוב העיתונאים, הפוליטיקאים והציבור בישראל, מתרחש תהליך היסטורי: חברות ישראליות בינוניות וגדולות נמכרות לחברות סיניות - חלקן פרטיות וחלקן בבעלות ממשלת סין. בין אלה נמנות מפעל הכימיה מכתשים אגן, שקבוצת אי.די.בי, אז בשליטת נוחי דנקנר, מכרה לכמצ'יינה הסינית; רשתות האופנה "מתאים לי" וג'אמפ; חברת האסתטיקה אלמה לייזר; חברת ההייטק פגסוס, וכעת, קרן אייפקס מנהלת משא ומתן למכירת תנובה לענקית המזון הסינית ברייט פוד ((Bright Food.

מדובר בעסקאות חוקיות ולגיטימיות – אבל מדאיגות. ברור למדי שהרוכשים הסינים אינם נוהרים לשוק הישראלי מתוך עניין בכוח העבודה היקר או בשוק הצריכה הקטן – אלא בשביל הטכנולוגיה הישראלית המשובחת ואיכותו המוכחת והמוכרת של המותג הישראלי. התוצאה עשויה להיות סגירת מפעלים בישראל, פיטורים המוניים והעברת הידע והייצור לסין.

במקרה של תנובה, תרחיש שבו ברייט פוד תעביר לסין את ייצור מוצרי החלב בטכנולוגיה הישראלית המשובחת עלול להפוך את ישראל מיצואנית מזון למדינה שתלויה ביבוא למזונה. אני מתקשה להבין את האדישות שבה הציבור הישראלי מתייחס לאפשרות שתנובה, שהוקמה במטרה לרכז את ייצור המזון בידיים מקומיות וציוניות, תועבר לסין. דמיינו לעצמכם, למשל, אלו כותרות הייתם קוראים ב"ניו-יורק טיימס" במקרה שחברה סינית הייתה עומדת לרכוש 20% משוק המזון האמריקני. נכון, אמנם, שגם בעלת השליטה הנוכחית בתנובה, קרן אייפקס, היא חברה זרה – אך להבדיל מענקית המזון הסינית ברייט פוד, אייפקס היא  קרן בריטית שנמצאת בשליטה של יזמים יהודים-ציונים, שמושקעים גם בחברות ישראליות נוספות, ואין חשש שיעבירו את הייצור לחו"ל וישאירו את הציבור הישראלי ללא מקור מזון זמין ונגיש.

עסקאות כמו מכירת מכתשים-אגן עלולות להתגלות כבעייתיות מסיבה אחרת: סין איננה מדינת אויב, אבל גם רחוקה מלהיות בת ברית, וידע טכנולוגי ישראלי עלול להגיע לידיים הלא נכונות.

ככל הידוע לי, לא מדובר בקונספירציה או בתוכנית השתלטות מסודרת של הממשלה הסינית, אלא בחלק מתהליך עולמי שנובע מהתעצמות סין. חברות סיניות משקיעות כיום בכל העולם, ממחצבות אפריקניות ועד מחלקת המחשבים הניידים של IBM, שנמכרה ב-2005 ללנובו. גם ברייט פוד עצמה רכשה חברות מזון במדינות נוספות, כמו בריטניה ואוסטרליה.

לצמיחת סין יש גם יתרונות עבורנו: הייצוא הישראלי לסין גדל מהר וימשיך לגדול. אבל יש הבדל גדול בין ייצוא מוצרים ישראלים לייצוא של הייצור, הפיתוח והשיווק עצמם. בכלכלת שוק פתוחה אין דרך לאסור על קיום עסקאות – אבל אפשר וצריך לבדוק מה גרם להן להתרחש, ולבחון האם יש צורך למנוע אותן.

אז מה מעודד עסקאות כאלה?

ראשית, מבנה ההשקעות המעוות בשוק המקומי. רוב האשראי העסקי בישראל אינו מופנה למפעלים עצמם, אלא לבעלי השליטה, אותם "טייקונים" שקונים ומוכרים אותם. דנקנר רכש את מכתשים כחלק מאי.די.בי בהלוואות ענק מהבנקים המקומיים. כשהכסף אזל, הוא מכר את המפעל לכמצ'יינה. בתסריט אחר, שבו הבנקים היו מקשים על דנקנר, ובמקום זאת מעניקים אשראי נוח ליזמים קטנים יותר, ייתכן שיזם צנוע וממוקד יותר היה רוכש את מכתשים ועסקת כמצ'יינה הייתה נמנעת.

גם התעקשות המדינה עצמה שלא להיכנס לשוק האשראי מעודדת עסקאות כאלה. מדוע מפעל ישראלי יכול להימכר לחברה בשליטת ממשלת סין, אבל אינו יכול לקבל הלוואה בתנאים סבירים ממדינת ישראל?

גרוע מכך - עודף הרגולציה פועל לרעת ההשקעות בתעשייה המקומית. עד שנת 2004, רק 1% מהחיסכון הפנסיוני שלנו היה מושקע בחו"ל. רפורמת בכר כפתה על הקרנות והקופות להפנות כספים לחו"ל, עד שבשנת 2012 24% מכספי הפנסיה שלנו הושקעו בחו"ל. לאחרונה הונחתה "גזירה" רגולטורית נוספת על הגופים המוסדיים – איסור לגבות "כפל דמי ניהול" על השקעה בקרנות מתמחות, בין היתר כאלו שמשקיעות בתעשייה ובעסקים בישראל.

הכללים הללו, שהיו נכונים, אולי, בזמן ריבית גבוהה וגאות כלכלית עולמית, הפכו למסוכנים. חוסכים רבים מתייאשים מהריבית הנמוכה ומעבירים את הכסף לבועת הנדל"ן, והכסף המועט שנותר להשקעות בתעשייה מופנה לחו"ל – בשעה שמפעלים ישראליים, שמשוועים לאשראי וחלקם נמצאים בקשיים בגלל מחנק האשראי, פונים לחפש כסף במקומות אחרים, גם בסין הרחוקה.

לקריאת המאמר שפורסם בגלובס ב8/4/2014 

מוזמנים ללחוץ על הקישור הבא

..

האמת מאחורי הכוונות הטובות של הממשלה החדשה

עד מתי נמשיך להאמין ב'ספינים' זולים שעולים לכולנו ביוקר?

סביב נושא מספר השרים בממשלה החדשה נשברו קולמוסים רבים, והתוצאה מוצגת כהישג. אכן, בממשלה היוצאת היו עשרים ושישה משרדים, עשרים ושישה שרים ושמונה סגני שרים, ובממשלה הנכנסת עשרים ושישה משרדים, עשרים ואחד שרים ושמונה סגני שרים.

אם מסתכלים על הדברים בצד הטכני, אכן ירידה של 5 שרים, ואין לזלזל בכך. יחד עם זאת, בואו נבחן את הדברים באופן יותר רחב. במציאות המשרדים, המנגנונים והפקידים ממשיכים לפעול, ולמיטב ידיעתי לא צומצם משרד כלשהו, אלא שהשר גלעד ארדן, למשל, יעמוד בראש משרד התקשורת ובראש המשרד להגנת העורף. כלומר, ימשיכו לפעול שני משרדים עם שני מנכ"לים נפרדים, שיקבעו דיונים רבים וידרשו תקציבים נכבדים. כבר עתה, דורש כבוד השר ראש מטה ש'יתכלל' את עבודת התשרדים. וכידוע כל מנכ"ל זכאי גם לשלושה עוזרים, נהג, מזכירה וכו'. גם השר סילבן שלום ינהל שלושה משרדים: פיתוח הנגב והגליל, פיתוח אזורי ומשרד האנרגיה והמים. גם שם יתנהלו אגפים, פקידים ופקידות, ישיבות ודיונים, וגם שם לא תאחר השעה, ותבוא דרישה לראש מטה ש'יתכלל' את עבודת המנכ"לים.

גם השר יובל שטייניץ ינהל שני משרדים: המשרד לענייני מודיעין והמשרד לעניינים אסטרטגיים. גם שם מתנהלות מערכות ענפות, ולא עלתה הצעה לאחד את המשרדים, במקום שהדבר נדרש כל כך. להיפך, השר דורש עתה שני מנכ"לים. עולה על כולם השר נפתלי בנט, שמשמש שר הכלכלה והמסחר, שר התפוצות, שר הדתות ויו"ר ועדת השרים לריכוזיות במשק. גם אם האל, בכבודו ובעצמו, יעבוד אצלו במסגרת משרד הדתות, הוא יצטרך לנהל שלושה מנכ"לים, נוסף להיותו חבר קבינט. כבר התבשרנו על המנכ"ל, אשר מונה זה מכבר 'לתכלל' את עבודת המנכ"לים תחת מטרייתו הרחבה של השר. הרי ברור לכולנו שאין אפשרות אמתית לשר, מוכשר ככל שיהיה, לקיים דיון מעמיק בכל אחד מהמשרדים, להגיע לכל אחד מהאגפים, לקבל את ההחלטות החשובות ולוודא את ביצוען.

משרד אחד נחסך באמת והוא משרד ההסברה, שתחומי אחריותו יחולקו בין משרד ראש הממשלה לבין כבוד השר נפתלי בנט. בתמורה ניתן לבנט גם "תיק ירושלים", אותו משרד תימהוני אשר הומצא עוד בימי "התרגיל המסריח" בנובמבר 1990 למען ח"כ אברהם ורדיגר.

מכיוון שלא נעשתה עבודת מטה אמיתית לצורך קביעת מספר המשרדים הרצוי וחלוקת תחומי אחריות ביניהם, לא ניתן היה כמובן לצפות להתייעלות אמיתית במסדרונות הרשות המבצעת,  גם אם יממש ראש הממשלה בנימין נתניהו את כוונתו להעביר בכנסת הנוכחית הצעת חוק אשר תגביל את מספר השרים ל-18, עדיין נישאר עם אותן בעיות.

האם היה מוצדק בזמנו לנתק את תחום התעסוקה ממשרד שנקרא אז "העבודה והרווחה"? האם נבדקה השפעת האיחוד בין תעשיה ומסחר ותחום התעסוקה? אלו סמכויות בתחום הכלכלה ועידוד עסקים קטנים ובינוניים ניתן להעביר לרשויות ממלכתיות בעלות מנדט ברור, מוגבל ולא-פוליטי?

בגלל השילוב בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בארצנו, ותפקידה המכריע של מליאת הממשלה כגוף המקבל החלטות ביצועיות, מספר השרים הוא קודם כל פועל יוצא של הצורך של ראש הממשלה להבטיח רוב בקבינט. כיוון שאיש מהשרים לא מוכן להיפרד ממקומו בבית המחוקקים מתוך חשש, שאיבוד כיסא בממשלה יסיים את הקריירה הפוליטית שלו, נוצר מצב שבו ראש הממשלה ומנהגי מפלגות הקואליציה נאלצים להפקיד את המשרדים בידי שותפיהם בעלי כוח פוליטי, ולא בידי האנשים המתאימים ביותר.

ברור, כי במצב כזה אין רצון פוליטי אמיתי למחוק מערכות שכבר נוצרו. משרדים שהוקמו לא מתפרקים, משרדים שפוצלו לא מתאחדים מחדש. זאת, לפני שלקחנו בחשבון את כוח האדם שגויס למשרדים האלה, והפך לחלק מצבא הפקידים בעלי קביעות, העולה לאזרח הרבה יותר ממספר יועצים של השר ללא תיק. כאן גם המקום להעריך שגם מפעל הג'ובים בהנהלת החברות הממשלתיות ילך ויתעצם, לאחר שההזדמנות לשנות את כללי המשחק הוחמצה במו"מ האחרון.

אין מנוס איפוא מלקבוע, שהמהלך הגדול ל"התייעלות" הממשלה הסתיים לא רק באחיזת עיניים לצורכי תעמולה, אלא אף הביא ועוד יביא יותר נזק מתועלת. הקטנת הממשלה היא יעד ראוי – דווקא חשיבותו של פורום זה בניהול המדינה מחייב לשאוף לכך שיהיה מצומצם ככל הניתן – אבל היא רק תסמין של מחלה גדולה יותר. ללא שינוי חוקתי עמוק ביחסים בין הממשלה לכנסת וללא תיחום הסמכויות בין משרדי הממשלה לרשויות ממלכתיות, לא משנה מה תהיה הסיסמא – במציאות יימשכו הסרבול והבזבזנות.

כמה קל לזרות חול בעינינו? עד מתי נמשיך להאמין ב'ספינים' זולים שעולים לכולנו מאוד ביוקר?